בית משפט השלום בראשון לציון, קבע לאחרונה (25.08.13) כי ההגנות המנויות בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965 אינן חלות במקרה בו התנהגותה של הנתבעת נגועה בחוסר תום לב ממשי. אגב כך קיבלה השופטת הלית סילש, באופן חלקי, את תביעתו של לאוניד רובינוב כנגד מירברי אגייב , בעילת הוצאת לשון הרע.
מעובדות המקרה עולה, כי הנתבעת ויתרה מבחירה על זכויותיה בנכס מקרקעין ברמת גן, והעבירה זכויות אלה למי שהיה בן זוגה דאז. התובע שימש כבא כוחו של בן זוגה, ודאג להחתימה על המסמכים הדרושים, לאחר שהסביר לנתבעת את השלכות העברת הזכויות. לאחר שהושלם הרישום החדש, בעקבותיו לנתבעת לא נותרו זכויות בנכס, ולהסכמתה, חזרה בה הנתבעת מהסכמה זו.
מאחר שהושלם הליך רישום הזכויות בלשכת רישום המקרקעין, לנתבעת לא נותרה כל אפשרות חוקית לקבל זכויותיה חזרה, אלא בהסכמת בן זוגה לשעבר. משהאחרון סירב, בדתה הנתבעת סיפוריי אלף לילה ולילה, הנוגעים לפועלם הן של בן זוגה והן של התובע. הנתבעת העלתה עלי כתב בדיות אלה, והגישה אותן כתלונות רשמיות, נגד עורך הדין, הן למשטרת ישראל והן ללשכת עורכי הדין.
בין השאר, טענה הנתבעת בתלונותיה כי עורך הדין שיתף פעולה באופן נבזי ומאחורי גבה, עם בן זוגה לשעבר, להם קרבת משפחה. כמו כן טענה הנתבעת כי עורך הדין שיבש חקירה, ניסה לשחד עדים והציג מצג שווא ללקוחה.
לפיכך, הגיש התובע תובענה כנגד הנתבעת בה טען שכעורך דין, טענות שהעלתה הנתבעת מהוות גזר דין מוות למשלח ידו וכתוצאה מכך ליכולתו להתפרנס, עלולות לפגוע פגיעה אנושה בשמו הטוב, וכן יש בפרסום שכזה לשימו ללעג ולקלס, לביזיון ולמטרה לשנאה.
השופטת סילש תיארה בפסק-דינה באופן ציורי את הפסיקה בנושא פיצוי מכוח חוק איסור לשון הרע, כטיפוס על סולם. לדידה, על התובע ראשית להוכיח פרסום, שנית היותו של הפרסום "לשון הרע" ושלישית הוכחה שאכן התרחשו האירועים בשלבים הראשון והשני.
בעניינינו, לפי סעיף 2 לחוק, פרסום יכול שיתבצע גם בכתב. הנתבעת העלתה כאמור עלי כתב את טענותיה השקריות והגישה אותן כתלונות רשמיות לרשויות. כמו כן, אין חולקים כי תוכן טענותיה של הנתבעת, מהווה לשון הרע, קל וחומר שהן מופנות כלפי עורך דין. מאחר שהתלונות הוגשו באופן רשמי, והעתקים הוגשו לתיק, אין חולקים גם, כי הפרסומים הגיעו ליעדם.
השופטת בחנה את הגנות החוק איסור לשון הרע העומדות לנתבעת, והגיעה למסקנה כי באשר להגנת "אמת דיברתי" על הנתבעת להוכיח טענותיה ושלא העבירה את זכויותיה מבחירה. לא היה בידה של הנתבעת להוכיח טענה זו. כמו כן, לעניין הגנת סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, בדבר פרסומים בתום-לב עקב מערכת יחסים בין צדדים, המטילה חובה חוקית, מוסרית או חברתית לפרסמם, קבעה השופטת כי קשה לראות איך בענייניה הפרטניים של הנתבעת יש חובה חוקית או מוסרית לפרסום.
עוד קבעה השופטת כי לא בנקל יורה בית המשפט על פסיקתו של פיצוי בגין הפרת הוראות חוק איסור לשון הרע, שעה שמדובר בפרסום אגב תלונה למשטרה. מהוראות סעיף 15 לחוק עולה כי אם תוכיח הנתבעת שתלונתה למשטרה או ללשכת עורכי הדין, הוגשה בתום לב, תעמוד לה הגנת הסעיף. במקרה דנן ברור כי אין ביכולת הנתבעת להוכיח כי פעלה בתום לב, שכן הייתה מודעת לעובדות המהוות את בסיס התלונה ומשכך ברי כי פעלה בחוסר תום לב.
לסיכום, נקבע כי הנתבעת תשלם פיצוי של 20,000 ₪ ללא הוכחת נזק עבור פגיעתה בתובע. כמו כן תישא הנתבעת בהוצאות ההליך בסך של 12,000 ₪.
לקריאת פסה"ד המלא לחץ כאן
הערה:
סקירה זו הינה למידע כללי וראשוני בלבד ואינה נועדה בשום מקרה לשמש כייעוץ משפטי ו/או כתחליף לייעוץ משפטי לכל מקרה ונסיבותיו. אין להסתמך על האמור מבלי להיוועץ עם עורך דין העוסק בתחום בטרם נקיטת כל פעולה או קבלת כל החלטה.
הדברים נכונים למועד כתיבתם בלבד, ונכונותם עלולה להשתנות מעת לעת.
