אדם מסתכסך עם השכן שלו בבנין ומגיש נגדו תביעה. השכן, בכתב הגנתו, מספר על אורך חייו הבעייתי של שכנו התובע. הסיפור מגולל פרטים אישיים ואינטימיים מאוד על אותו שכן. בסוף ההליך ניתן פסק-דין. במסגרתו מתייחס אף השופט לאותם דברים אינטימיים. כך כל סיפור חייו האישיים של השכן נפרשים שם. מחר יוקש שמו של אותו שכן באחד ממנועי החיפוש באינטרנט. בין תוצאות החיפוש הבולטות יעלה גם פסק-הדין ואיתו כל אותם פרטים מביכים.
הנהלת בתי המשפט ניסתה למנוע את התופעה הזו על-ידי חיוב כל אותם אתרים, אשר עיסוקם פרסום פסקי דין והחלטות של בית המשפט, לחסום את הגישה של מנועי החיפוש אליהם או בשפה מקצועית, מניעת אינדוקס של פסקי-הדין. אלא שלאחרונה ביטל בית המשפט העליון את ההוראה הזו של הנהלת בתי המשפט, לא בהכרח בגלל שהיא אינה ראויה. בית המשפט קבע שאין להחלטה בסיס בחוק ושלח את הנושא לפתחו של המחוקק.
אין ספק שהפרשה הזו מעלה שאלה כבדת משקל: האם ראוי למנוע ממנועי החיפוש באינטרנט להיות חשופים, בחיפושים שמבוצעים בעזרתם, לפסקי דין והחלטות של בית משפט? זאת כאשר החסימה נועדה למנוע פגיעה בפרטיות המתדיינים, בעידן שבו הכול זמין ברשת. שאלה רחבה יותר שעולה, היא האם ראוי למנוע כל פרסום של פסקי הדין, באופן גורף ולא רק באותם אתרים ייעודיים לכך, כאשר יש בפרסום משום פגיעה בפרטיות של מאן דהוא?
חוק בתי המשפט קובע, שניתן למנוע פרסום פסקי דין או החלטות, אם פרסומם יגרום לפגיעה חמורה בפרטיות של אדם שפרטיו מוזכרים בפסק-הדין. ההיגיון שעומד מאחורי הקביעה הזו בחוק הוא הרצון, לאפשר את פומביות דיוני בית המשפט, ערך חשוב במדינה דמוקרטית. במרכזו של ערך זה – תפיסת השקיפות של פעולות מוסדות השלטון. בנוסף לכך קיימת הכרה כי הפומביות תורמת לשיפור איכותם של פסקי הדין וחיזוק אמון הציבור במערכת המשפטית. בשל כך, בעת קביעת ההוראה המגנה על הפרטיות בחוק, נקבע כי רק פגיעה חמורה בזכות, תצדיק את אי הפרסום.
אלא שכאשר חוקק הסעיף האמור בחוק בתי המשפט, לא היו קיימים מנועי חיפוש באינטרנט. המציאות הנוכחית מעלה את השאלה, האם לאור העובדה שפסקי הדין עולים במנועי החיפוש, אין מקום לשנות את האיזון שנקבע בחוק?
דומה שגם התומכים המובהקים של פומביות הדיון יענו על השאלה הזו בחיוב. בעולם שבו פרסום ברשת נשאר לנצח, ראוי לצמצם את החשיפה שנגרמת בשל פרסום פסקי דין. אך הויכוח לא מסתיים כאן. הוא רק יעלה שאלה נוספת: מה ההיקף הראוי של מניעת הפרסום?
הנהלת בתי המשפט ניסתה לשנות את האיזון בחוק בחסימת החשיפה של פסקי הדין בפני מנועי החיפוש. במצב כזה פרסום על פסקי הדין אפשרי באתרים חדשות ברשת ואחרים. שמו של האדם והפרטים המצויים בפסקי הדין יעלו גם כך בעת חיפוש במנוע חיפוש. כך תאר את הדבר המשנה לנשיאה, אליקים רובינשטיין, בפסק דינו: "פרטיותו של בעל דין נפגעת מעצם מציאת פסק הדין – הכולל פרטים אישיים – במנוע חיפוש אינטרנטי, וזהות האתר אליו מפנה מנוע החיפוש אינה שוללת פגיעה זו".
לכן כדי להשיג הגנה על פרטיות המדיינים יש לבצע שינוי כללי יותר בחקיקה, שימנע כליל פרסום פרטים מפסקי דין שיש בהם כדי לפגוע בפרטיות. כדי להשיג שינוי כזה צריך למחוק רק מילה אחת מסעיף החוק, את המילה "חמורה", ולקבוע כי כל פגיעה בפרטיות תאפשר בקשת איסור פרסום פסק הדין. כך, במרחק של מילה אחת, תושג הגנה מפני כל פגיעה בפרטיות בעת פרסום פסקי דין, בכל רמה שהיא, ויתאפשר לנפגע למנוע את הפרסום. רק כך תובטח באמת פרטיותם של אלו, שעניינם מגיע לבתי המשפט.
אדם מסתכסך עם השכן שלו בבנין ומגיש נגדו תביעה. השכן, בכתב הגנתו, מספר על אורך חייו הבעייתי של שכנו התובע. הסיפור מגולל פרטים אישיים ואינטימיים מאוד על אותו שכן. בסוף ההליך ניתן פסק-דין. במסגרתו מתייחס אף השופט לאותם דברים אינטימיים. כך כל סיפור חייו האישיים של השכן נפרשים שם. מחר יוקש שמו של אותו שכן באחד ממנועי החיפוש באינטרנט. בין תוצאות החיפוש הבולטות יעלה גם פסק-הדין ואיתו כל אותם פרטים מביכים.
