מי הכיר עד לפני מספר ימים את ים עמרני? לא רבים. עכשיו, לפחות בעיני מי שדוגל בחופש הביטוי של היוצרים בישראל, הוא דמות מוכרת ומוערכת.
עמרני הוא מי שאחראי לציור שעתיד היה להיות מוצג לאחרונה בתערוכת הסיום של מכללת שנקר, בו נראית דמות הדומה לשרה איילת שקד בעירום. אותו ציור שצונזר על-די נשיאת המכללה, פרופ’ יולי תמיר, בהחלטה שנתנה את האות לסערה גדולה סביב אותה החלטה. לאחר הביקורת הנוקבת לה זכתה בתקשורת החלטתה של תמיר, הגיע גם ההסבר שלה. במאמר שכתבה ב’הארץ’ הסבירה פרופ’ תמיר: בפרסום הציור יש משום פגיעה בשמה הטוב של איילת שקד, פגיעה בכבודה ובפרטיותה. ההחלטה שלא להציג את הציור נעשתה, לדבריה, כדי להגן על מכללת שנקר מפני תביעה אפשרית. האומנם?
כדי שתתגבש פגיעה בשם הטוב בציור, צריך הנפגע להראות כי בוזה והושפל מהדרך שבה נראה בו. באשר לאפשרות הפגיעה בזכות לפרטיות – חוק הגנת הפרטיות קובע את זכותו של הפרט לצנעת חייו, להיעזב לנפשו ולא להיגרר שלא ברצונו למרכז הבמה על-ידי שימוש מסחרי לא מורשה בדמותו ובכלל זה בשמו, כינויו, תמונתו או קולו. הפגיעה בפרטיות נוצרת בשילוב נסיבות אלו עם מטרת הפרסום – רווח – ללא קשר לתוצאה שהייתה למפרסם בפועל. הפגיעה באה לידי ביטוי בעוגמת הנפש שנוצרת לאדם כתוצאה משימוש בלתי מורשה זה. האם זה המקרה?
אין ספק שהצגתה של דמות של אישה ערומה, ואין נפקות לשאלה אם הציור מחמיא לגופה או לא, יש בה כדי לבזות ולהשפיל אותה. בהצגה כזו תיתכן גם פגיעה בפרטיות, אם כי בפרשנות שתראה לרבים מעט מרחיקת לכת בשל הצורך להוכיח את מרכיב הרווח. פרשנות כזו תתקבל, אולי, ככל שניתן יהיה להצביע על "רווח" בהכרה והפרסום לה זכה היוצר, ים עמרני.
יתכן ואם מושא הציור היה אדם פרטי ולא מוכר, כאן פחות או יותר היה מסתיים הדין בנושא. אבל השאלה האמיתית שעולה מהמקרה, היא מה דינה של הפגיעה כאשר מושא הפגיעה היא שרת המשפטים?
רבות נכתב בפסקי דין והחלטות על כך שמי ששם עצמו במרכז הזירה הציבורית מרצונו, חשוף לפרסום שיכול לפגוע בו. כך לצד קביעת מרכיבי העילות לפגיעה בשם הטוב ובפרטיות הקבועים בהם, כוללים הן חוק איסור לשון הרע והן חוק הגנת הפרטיות שורה של הגנות כנגד פגיעה בזכות המוקנית לאדם במסגרתם. ההגנות הרלבנטיות ביותר שבהן לפרסום הציור ממכללת שנקר, הן אלו שעוסקות בביקורת והבעת דעה שנעשו בתום לב. ככל שהדמות במרכז היא דמות ציבורית בליבת העשייה הפוליטית, תיתפסנה ביקורת והבעת דעה כאלו ללגיטימית יותר.
במציאות בהן קיימות תוכניות סאטירה רבות המתבססות על אותה הגנה הקיימת בחוק איסור לשון הרע וחוק הגנת הפרטיות, מארץ נהדרת ועד ניקוי ראש, לפני כארבעים שנה, תוכניות בהן מוצגות דמויות ציבוריות בצורות לא מחמיאות במיוחד, קשה לקבל את החשש הגדול שהביעה פרופ’ יולי תמיר. קשה להאמין שדווקא אותו ציור ביקורתי של התלמיד משנקר, שרצה להציג את שרת המשפטים עירומה, הוא זה שהיה נמצא כיוצא מהכלל הבא להעיד על הכלל. לכן, ככל שזה הנימוק לצנזורה, קשה מאוד לקבל אותו. גם ציור של שרת המשפטים עירומה עדיין עומד בקריטריון של חופש הביטוי והוא עדיין אינו גולש לחופש הביזוי, כפי שניסתה תמיר להציג.
