יום השנה למותו של יצחק רבין ז”ל זימן השנה הזדמנות להתוודות למכתבים שכתבה רעייתו המנוחה, לאה, מספר שנים לאחר שנפטר. במכתבים אלו לא טרחה להסתיר את דעתה על ראש הממשלה, בנימין נתניהו. “מושחת, שקרן, סכסכן”, היו רק חלק מהסופרלטיבים בהם השתמשה לאה רבין ז”ל כדי לתאר את נתניהו במכתבים “לידיד ותיק שלה”, כלשון הפרסום.

העיתון שפרסם את הדברים בידיעה בלעדית אף התגאה, כי המכתבים לא הגיעו לידיו על-ידי הנמען. בדרך כלשהי התגלגלו מכתבים פרטיים אל מערכת העיתון ומשם הישר אל העמוד הראשון.

במקרים קיצוניים יותר, כמו אותם סיפורים טרגיים על כאלה שנרצחו על מזבח אהבה נכזבת, מקבלים כתביו של הקורבן מימד מיוחד ופרסום מהיר הרבה יותר, ממש בסמוך למקרה. ההצצה אל עבר תחושותיו ובמיוחד יחסו אל הרוצח, מעוררת תמיד סקרנות, בדרך-כלל סקרנות חטטנית גרידא, כזו, שלא היתה מתאפשרת על אדם שנמצא בין החיים.

אם היו מבקשים קרובים של אותו קורבן שמכתביו פורסמו, כמו קרובי משפחתה של לאה רבין ז”ל, לבוא בדין עם העיתון על פרסום אותם מכתבים פרטיים, היה מתברר להם כי אין למכתבים האלו כל הגנה מפני פרסום. זאת מהסיבה הפשוטה שהאדם, עם לכתו לעולם שכולו טוב, הולכת עימו גם פרטיותו. כבוד הנפטר אינו מקים הגנה על אותם עניינים, אשר ערב מותו היו בדלת אמותיו במסגרת זכותו לפרטיות.

אין ספק שהשאלה האם פרטיותו של אדם צריכה למות יחד עימו היא שאלה נכבדה. ראשית במישור הסמנטי. שהרי איך ניתן לשוחח על פרטיות של אדם שאינו בין החיים? אך מעבר לסמנטיקה, השאלה האמיתית היא האם אותם ערכים שהמחוקק טרח כל-כך להגן עליהם בשם זכות האדם לפרטיות, אכן צריכים להפוך לנחלת הכלל מיד כשאדם הולך לעולמו?

הכנסת הקודמת הסכימה, תחילה, שאין זה ראוי שענייניו הפרטיים של אדם יהפכו לנחלת הכלל עם מותו. כך החילה הכנסת רציפות על תיקון לחוק הגנת הפרטיות, שעבר עוד בכנסת שלפניה בקריאה ראשונה, תיקון שבא להסדיר את זכותו של האדם לכך, שכל הערכים המזוהים עם צנעת חייו ישמרו גם אחרי לכתו. הצעת החוק, שהוכנה על-ידי משרד המשפטים, הגדירה כפגיעה בפרטיות גם כזו הנעשית משך 20 שנה לאחר פטירתו של אדם.

כשהגיעה הצעת החוק לועדת חוקה חוק ומשפט של הכנסת, נתקלה ההצעה בהתנגדות. עיקרה של התנגדות זו היה בכך, שלדעת חברי הוועדה, אין זה מתיישב עם ההיגיון לכנות זכות לפרטיות למי שאינו בחיים. כן אוזכרו היבטים של ההגנה על הפרטיות, שאינם תואמים זכות של אדם שאינו בן החיים ואשר נכללו בהצעה, דוגמת האיסור לבצע מעקב מטריד אחרי אדם.

השאלה עדיין, באם בשל הסמנטיקה וההתאמות שניתן לעשות להצעה, ואולי מספר נימוקים מעט מעבר לכך, ראוי לקבור את זכותו של אדם לפרטיות יחד עימו, או שמא  קיימים היבטים של הזכות שכדאי עדיין להגן עליהם.

בדיון שהתנהל בועדת חוקה בכנסת הקודמת, סיפרה אמא לילדה שנרצחה על-ידי מאהבה, איך התגלגל מכתב שכתבה לתקשורת ופורסם. כאב הלב שסבלה המשפחה, נאמר שם, העצים את כאב הפרידה ללא כל צורך. ההגנה על הזכות חשובה, נאמר שם, לא רק בשם כבודו של הנפטר אלא גם בשל רגשותיהם של אלה שהותיר אחריו.

המילים של האם השכולה כמו הדהדו בחדר. השאלה נשארה ללא מענה. האם אדם לא זכאי לכך שהזכות שהיתה לו לפרטיות תישמר גם אחרי מותו?

אותה זכות לפרטיות של הנפטר, כמו גם זכותו לשמו הטוב גם מפני דברים שיאמרו לאחר מותו, הינם, למעשה, חלק מאותה זכות לכבוד, הזכות לכבוד שתהיה לאדם לאחר מותו, כבודו של הנפטר. האם לא נמצא ראוי להגן על זכות זו? האם נרצה שכבודנו יהיה הפקר לאחר מותנו?

ספק בעיני אם גם המתנגדים לתיקון לחוק הגנת הפרטיות, שביקש לעגן את זכותו של הנפטר שענייניו הפרטיים ישמרו לאחר מותו, היו מוכנים בעצמם להפקיר את כל ענייניהם לאחר מותם. אך ללא ספק רבים היו מעדיפים לשמר את הדברים מוגנים. אותם אנשים לא היו רוצים בכך שלאחר מותם, פרטיותם תהפוך להפקר וסודותיהם יהפכו לנחלת הכלל. השאלה, מדוע לא לאפשר לכל אחד מאיתנו להחליט בעצמו להיכן תלך פרטיותו אחר מותו?

התיקון שהוצע לחוק על-ידי משרד המשפטים, קבע כי כל אדם יוכל לקבוע בצוואתו האם ועד היכן תישמר פרטיותו לאחר מותו. בהעדר קביעה, הפקידה ההצעה את ההחלטה בידהם של קרובי הנפטר מקירבה ראשונה. יתכן ונחוץ להצעה זו לעבור מעט שינויים, כאלו או אחרים, אבל לא יהיה זה נכון לקבור אותה. היפוכו של דבר, ראוי היה שהכנסת הנוכחית תעיר אותה לחיים ותהפוך אותה לחוק. כך כשם שבחיינו, כך גם לאחריהם, ראוי שאנו, האזרחים, נחליט בעצמנו בעניינים, שכל-כך קרובים לנו.

שיתוף
נמנה על המובילים בתחום ההגנה על הפרטיות, המידע האישי, אבטחת המידע וההתגוננות מפני מתקפת סייבר במשפט הישראלי. בנוסף לכך התמחה במקרקעין ומשפט מסחרי ועוסק אף בלשון הרע, זכויות יוצרים, חוזי IT, חתימה אלקטרונית, ליטיגציה מסחרית, התגוננות מפני תובענות ייצוגיות ודיני ספורט. משמש כבורר במסגרת סכסוכים עסקיים בתחום שונים, לרבות בתחום חוזים מסחריים, מקרקעין וספורט. חבר המועצה הציבורית להגנת הפרטיות במשרד המשפטים (2007-2012), יו"ר ועדת הגנת הפרטיות של לשכת עורכי-הדין בישראל (2006-2011), מרכז תחום הפרטיות בלשכה ונציג הלשכה בדיוני הכנסת בתחום הפרטיות, מאגרי מידע והאזנות סתר (2011-2015), חבר ועדת אנגלרד לבחינת השאלות הנוגעות לפרסום פרטים מזהים בפסקי דין והחלטות של בתי משפט (2011-היום). דיין בבית-הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי-הדין (2005-2010). מייסד הועדה למשפט וספורט בלשכת עורכי הדין והראשון שעמד בראשה (2003-2005), ועדה שפרסמה בחודש ספטמבר 2005 את דו"ח דן חי לשינויי חקיקה בתחום הספורט. מחלוצי העוסקים בתחום המשפט והספורט בארץ, תוך ייצוג עשרות רבות של ספורטאים, בעיקר כדורגלנים. מרצה מהחוץ במוסדות אקדמאים בנושא ההגנה על הפרטיות בישראל ודיני ספורט. תחומי עיסוק עיקריים: ייעוץ לבנקים, חברות ביטוח, בתי השקעות, חברות פיננסיות, חברות סלולר וארגוני בריאות בנושאי פרטיות, המידע האישי, אבטחת מידע ומוכנות למתקפת סייבר, כולל ייצוג בפני הרשות למשפט טכנולוגיה ומידע במשרד המשפטים (רמו"ט). ייצוג בהליכים משפטיים בתביעות בנושאי פרטיות, האזנת סתר, נתוני תקשורת, אינטרנט, לשון הרע, מסרים שיווקיים על-פי חוק התקשורת ('ספאם'), זכויות יוצרים וספורט, לרבות בתובענות ייצוגיות. ייצוג בעתירות לבג"ץ, עתירות מנהליות צווי מניעה וצווי עשה. ייעוץ בנושא החתימה האלקטרונית וייצוג בעלי זכויות יוצרים וסימני מסחר בעסקות רישוי והליכים משפטיים. ייצוג ספורטאים בפני אגודות ספורט, התאחדויות ואיגודי ספורט בארץ ובפני הארגונים המרכזים את ענפי הספורט בעולם.