למפלגה מותר לשלוח מסרונים הכוללים תעמולה פוליטית והדבר אינו נחשב הפרה של סעיף 30א לחוק התקשורת. כך עולה מפסק דין שניתן על-ידי בית המשפט העליון לאחרונה (05/05/2025) כאשר דחה בקשת רשות ערעור של עו"ד זיו גלסברג.
המבקש הגיש תביעה נגד מפלגת העבודה בעקבות שליחת מסרונים פוליטיים לטלפון הנייד שלו, גם לאחר שדרש להסיר עצמו מרשימת התפוצה. לטענתו, שליחת המסרונים מהווה הפרה של הוראות חוק התקשורת (בזק ושידורים), תשמ"ב–1982. גלסברג טען כי המסרונים מהווים "דבר פרסומת" כהגדרתו בסעיף 30א(א) לחוק התקשורת, ולפיכך נשלחו בניגוד להוראות החוק המחייבות הסכמה מפורשת של הנמען לקבלתם.
האם המסרונים שנשלחו למבקש מהווים "דבר פרסומת" כהגדרתו בסעיף 30א(א) לחוק התקשורת?
בפסק הדין נקבע כי מסרים פוליטיים אינם מהווים "דבר פרסומת" כהגדרתו בסעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), ולכן משלוחם אינו מצריך את הסכמת הנמען מראש, ואינו מהווה עוולה נזיקית המזכה בפיצוי סטטוטורי.
המבקש טען כי במסרונים פוליטיים שקיבל הופיעה הצעה להתקשר למספר טלפון לקבלת פרטים נוספים אודות הפעילות המפלגתית. לטענתו, מדובר ב"דבר פרסומת" אסור, כמשמעותו בסעיף 30א(א)(3) לחוק, שכן במסרונים "נכללת הצעה לנמען להתקשר למספר טלפון מסוים לשם קבלת מסר כלשהו" (לשון החוק).
בית המשפט העליון לא קיבל את הפרשנות שהציג המבקש. השופט אלכס שטיין, בהסכמה עם השופטים רות רונן ויוסף אלרון, הדגיש כי המחוקק עצמו בחר להחריג מסרים פוליטיים מתכולת האיסור שבסעיף 30א(ב) לחוק. לדבריו, יש לפרש את החוק בהתאם ללשונו הברורה, לפיה תעמולה פוליטית אינה נחשבת כ"דבר פרסומת", גם אם כוללת בתוכה מספר טלפון של הגורם השולח.
השופט שטיין הסביר כי סעיף 30א(א)(2) מגדיר "דבר פרסומת" ככל מסר שמטרתו בקשת תרומה או תעמולה, למעט כאשר מדובר בתעמולה פוליטית. הוא ציין כי תעמולה פוליטית מוגדרת בחוק כ"הפצת רעיונות לשם השפעה על עמדות או על התנהגויות, למעט אם יש בה מסר פוליטי, ובכלל זה תעמולת בחירות", ועל כן מסרים מסוג זה אינם כלולים תחת האיסור שבסעיף 30א(ב) לחוק.
לעניין סעיף 30א(א)(3), אשר עוסק בהצעה לנמען להתקשר למספר טלפון לשם קבלת מסר כלשהו, קבע השופט שטיין כי פרשנות המבקש שגויה. לדבריו, סעיף זה מתייחס למסר מסחרי אשר אסור שיישלח חזרה אל הנמען – ולא למסר פוליטי שמותר לפי החוק. נקבע כי יש לפרש את הסעיף בהתאם לרוח ההחרגה, כדי לשמור על ההרמוניה הפנימית של החוק ועל כוונת המחוקק שלא להגביל תעמולה פוליטית. השופט אף הדגיש כי אימוץ הפרשנות שהציע המבקש היה מביא לריקון החרגת התעמולה מתוכן, בניגוד לכללי הפרשנות המקובלים בפסיקה.
לבסוף, בית המשפט קבע כי על אף שסעיף 30א(יג) לחוק התקשורת קובע כי אין בהוראות הסעיף כדי לגרוע מהוראות כל דין אחר, ובכך נשמר פתח לעילות תביעה אחרות, הרי שבמקרה זה לא הונחה תשתית מספקת לקיומה של עילה נזיקית או חוזית חלופית. בית המשפט הדגיש כי הערכאות הקודמות דנו והכריעו בכל טענותיו של המבקש, וכי לא מדובר בקביעות עקרוניות המצדיקות דיון נוסף.
בסיכומו של דבר, נדחה הערעור לגופו. עם זאת, בהתחשב בכך שהמשיבה המשיכה לשלוח מסרים בניגוד לרצונו של המבקש, פסק בית המשפט כי אין להשית עליו הוצאות משפט.
הכרעת העליון מחזקת את ההבחנה המשפטית בין מסר פוליטי לגיטימי לבין פרסום מסחרי, ומספקת הגנה למפלגות במשלוח מסרי תעמולה גם ללא הסכמה מראש, כל עוד אינם בגדר "דבר פרסומת" כהגדרתו בחוק.
רע"א 20583-11-24 – זיו גלסברג נ' מפלגת העבודה הישראלית
