בית המשפט העליון קבע לאחרונה כי ניתן להגיש תובענה ייצוגית בגין פגיעה בפרטיות על-פי חוק הגנת הפרטיות ברשימת מקרים, העולים בקנה אחד עם התוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות. קביעה זו הינה ביחס לפגיעה במערכות יחסים נתונות כגון עוסק-לקוח, מבטח-מבוטח, בנק-לקוח או עובד-מעביד.
באותה תוספת שנייה לחוק תובענות ייצוגיות אכן מופיעות מערכות היחסים בהן נקב בית המשפט העליון, אך ברשימה זו חסר חוק רלבנטי אחד: חוק הגנת הפרטיות. משכך, נשאלת השאלה האם ראוי היה להכניס בדלת האחורית עילות מכוח חוק זה, רק בשל העובדה שמדובר במערכות יחסים בהן נקב המחוקק בתוספת? משפטית אולי קשה להתווכח עם קביעת בית המשפט העליון, אך האם התוצאה אליה הגיע ראויה?
הכלי של תובענה ייצוגית, ככלי יעיל לאכיפה אזרחית הפך להיות שכיח מאוד בנוף המשפט הישראלי. אחת הדוגמאות הבולטות לאכיפה כזו הוא סעיף 30א לחוק התקשורת, הידוע כחוק ה'ספאם', אשר קבע אפשרות של הגשת תביעה ייצוגית נגד מפרסם "דואר זבל" באותה תוספת שנייה לחוק תובענות ייצוגיות. ואכן מאז חוקק חוק ה'ספאם' בשנת 2008 מפרנסות תובענות ייצוגיות בנושא בתי משפט רבים.
ברוח זו ניתן לטעון כי פסיקות של בתי משפט על פגיעה בפרטיות במסגרת תובענות ייצוגיות, יחזקו את הזכות לפרטיות, בשל חשש שיגלו גופים רבים מפני תביעות כאלו, בדיוק כפי שגופים כאלו נוהגים זהירות רבה במשלוח מסרים פרסומיים ('ספאם'). חיזוק כזה, יטען, חשוב בעיקר בעולם של ניהול המידע האישי, בו עוסק פרק ב' לחוק, אשר אין בו ערוצי אכיפה נוחים, כמו אפשרות תביעת פיצוי ללא הוכחת נזק. אפשרות כזו קיימת מכוח תיקון חוק שהתקבל ב-2007 ביחס להוראות פרק א' לחוק, העוסק ב'פרטיות הקלאסית', זו שבחיי היום יום כגון צילום אסור ברשות היחיד, האזנת סתר, הפרת חובת סודיות בענייני פרטיות או שימוש במידע שלא למטרה לשמה נמסר.
מצד שני ניתן לטעון שזכות מרכזית וחשובה כל-כך כמו הזכות לפרטיות צריך להנחיל ולבסס בחינוך, בהסברה ובהצגת החשיבות שבה, ולא בסנקציה היוצרת רתיעה מכוח פסיקה של בית המשפט.
כאשר התקבל התיקון לחוק הגנת הפרטיות ב-2007 בו נקבע הפיצוי ללא הוכחת נזק במסגרת עילות פרק א' לחוק, עלתה בדיוני ועדת חוקה חוק ומשפט בכנסת, בעת שהכינה את התיקון לחוק לקריאה שנייה ושלישית, הצעה להוסיף לתיקון גם אפשרות הגשת תובענה ייצוגית על הוראות כל פרקי החוק. פרופסור מנחם בן-ששון, אז יו"ר ועדת חוקה, דחה את ההצעה והסביר שלא ראוי לכלול אותה בשלב בו הדיונים נמצאו, אלא בתהליך של דיון ציבורי בחשיבותה של ההצעה, דיון שנערך כאשר מוגש תזכיר חוק להערות הציבור. העליון, בקביעתו האחרונה, קיצר את כל הדרך, כאשר אפשר כבר עתה הגשת תובענה ייצוגית בגין פגיעה בפרטיות.
חוק הגנת הפרטיות הוא, כידוע, חוק ישן שחוקק בשנת 1981 ותוקן לאחרונה באופן רציני בשנת 1996. הקביעות בו בקשר לשימושים השונים במידע אישי, התקבלו לפני שפרצו לעולמנו האינטרנט והקידמה הטכנולוגית, המאפשרים שימושים מתקדמים מאוד במידע. פרשנות של החוק המאפשרת את פעילותם של גופים רבים, הינה יצירתית מאוד, תוך לקיחת סיכונים לא מעטים. לבסיס הרעועה הזה לא ראוי היה להוסיף את האפשרות של הגשת תובענות ייצוגיות.
באקלים בו אין מחוקק, קשה לכתוב כי ראוי שהקביעה של העליון תמתין למחוקק. יחד עם זאת, גם במצב הסבוך בו אנו נמצאים, לא ראוי שבית המשפט העליון יחליף את המחוקק. ראוי שקביעה המאפשרת להגיש תובענה ייצוגית בגין פגיעה בפרטיות, תיקבע בחוק במסגרת שינוי מקיף שיתאים את הוראותיו לזמננו.
