האם בעקבות שיתוף פוסט בפייסבוק אדם עלול למצוא את עצמו נתבע בהליך משפטי בגין לשון הרע? העליון השיב על כך לאחרונה בחיוב (בר”ע 1239/19). על פי קביעה זו, שיתוף פוסט בפייסבוק (“Share“) מקים עילה נזיקית לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ”ה-1965 ועונה על ההגדרה “פרסום” שבחוק.

דמיינו כי בתם יום עבודה בעודכם יושבים בסלון וגולשים להנאתכם בפייסבוק, נתקלתם בפוסט משעשע שחברכם כתב על שכנה שלו, פוסט אותו בחרתם לשתף. הפוסט ששיתפתם במשך הימים צבר לייקים ותגובות. כעבור חודשיים, לפתע קיבלתם דואר רשום, אך הפעם זה לא היה חבילה מ”אי-ביי”, אלא, מכתב התראה מעורך דין בגין שיתוף אותו הפוסט שהתברר כי תוכנו מכיל דיבה העולה לכדי לשון הרע. כך מצאתם את עצמכם בוהים במפתן בית המשפט כשהדיון עוד רגע עומד להתחיל, כשבשלב זה כבר המחשבות הציפו אתכם בעודכם תוהים האם אתם חסרי מזל או שמישהו מתנכל לכם.

עד פסק דין זה שניתן בעליון, לא הייתה קביעה האם שיתוף פוסט בפייסבוק מקים עילה נזיקית ומהו המבחן המשפטי הראוי להכרעה בסוגיה. כעת, בית משפט עליון ביושבו כערכאת ערעור, עושה סדר ומנמק בפסק דין של 30 עמודים מדוע שיתוף פוסט ברשתות החברתיות ופייסבוק בפרט מהווה “פרסום” לפי חוק איסור לשון הרע, וזאת בניגוד לסימון “לייק” שאינו מהווה “פרסום” לפי חוק זה.

השופטת דפנה ברק ארז מתייחסת בפסק דינה למורכבות של עידן הניו-מדיה, שגרם לכך שפרסומים וידיעות רבות מגיעים למודעות הציבור דרך פוסטים ברשתות החברתיות, ללא מפקח או עורך האחראי על תוכן המידע המתפרסם. אם לפני עידן הפייסבוק, המידע הועבר לציבור בערוצים בעלי מנגנוני פיקוח עצמאיים וחיצוניים כמו חדשות טלוויזיה, אשר בדקו את טיב הפרסום לפני שיצא לאור, כיום, כל אדם יכול לפרסם כאוות נפשו, ללא מנגנונים אלה. גולשים ברחבי הרשתות החברתיות, משתפים פוסטים בקלות דעת ופעמים רבות גם אותם תכנים ששיתפו מכילים לשון הרע.

כך באמצעות שיתוף מאסיבי, פוסט נהפך לוויראלי ועלול להיחשף בפניי מספר בלתי מבוטל של אנשים. כתוצאה מכך, ביום בהיר אחד, אדם רנדומלי עלול למצוא את שמו מוכפש ומושפל ללא כל יכולת שליטה בטיב הפרסום ובוויראליות שהוא צובר.

השופטת תיארה את פעולת השיתוף בפייסבוק כ-“עותק”. אותו “עותק” מוביל לכך שגם מי שאינו נחשף לפוסט המקורי שהתפרסם, נחשף אליו באמצעות שיתוף/העתקה של הפוסט המקורי.

לעומת זאת תיארה השופטת ברק-ארז את ה-“לייק”, כפעולה שמביעה רגש לתוכן הפוסט שפורסם, בין אם זה לייק לפוסט המקורי או לייק לשיתוף הפוסט המקורי. השופטת ברק-ארז עמדה על כך ששיתוף תורם באופן ישיר לוויראליות והחשיפה של הפוסט המקורי, לעומת לייק המשפיעה על חשיפת הפוסט באופן עקיף שאינו מתיישב עם ההגדרה של “פרסום” לפי חוק איסור לשון הרע.

השופטת אימצה את פסק הדין שניתן בערכאה הקודמת ואת עמדתו של היועמ”ש, וביצעה איזון בין הזכות לשם טוב לבין חופש הביטוי לבין זכות הציבור לדעת, כשהראשונה גוברת על היתר.

בקביעתה השופטת מעודדת את מיגור הביטויים הקיצוניים, השליליים והכוזבים המצויים בשיח שברשתות החברתיות עליו כמעט ואין פיקוח (למעט תוכן לא ראוי שפייסבוק בעצמו מסיר). חרף זאת, השופטת מודעת לפגיעה בחופש הביטוי ובזכות הציבור לדעת ועל כן לאורך פסק דינה מאזנת בין אותן זכויות.

השופטת ברק ארז מונה ומפרטת את הבעייתיות שעלולה להיווצר עקב זילות שיתוף פוסטים דרך הרשתות החברתיות; תביעות סרק, הצפת בתי המשפט, תביעות השתקה (“אפקט מצנן”) ואף תביעות בררניות.

לדבריה, כדי למנוע את הבעיות המוזכרות יש לעבור 2 שלבים מקדמיים אותם בתי המשפט יידרשו לבחון, באמצעותם אף ניתן יהיה למחוק תביעות על הסף, ולהטיל הוצאות על התובע במקרה הצורך:

בשלב הראשון, על בתי המשפט לבדוק האם התובע נקט בחוסר תם לב ובקנטרניות בכך שברר אנשים ספציפיים לתבוע מתוך מי ששיתף את הפוסט. כדי לענות על כך, ראשית, על בתי המשפט לבחון את היקף החשיפה שנוצרה מהפוסט ששותף לעומת הפוסט המקורי (ניתן לבחון לפי כמות לייקים ותגובות). שנית, לבחון את מספר האנשים ששיתפו את הפוסט ונתבעו, לעומת מספר האנשים ששיתפו את הפוסט ולא נתבעו.

בשלב השני, מונה השופטת ברק-ארז את שלל ההגנות הנמצאות בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, ורלוונטיות לסוגיה זו. את אותן הגנות קובעת כי יש לפרש בצורה תכליתית. כך אדם ששיתף בתם לב פוסט המכיל דיבה יכול להיות מוגן, חרף הדיבה ששיתף, להלן הסעיפים:

סעיף 15(1) – משתף הפוסט אינו ידע ולא היה יכול לדעת כי התוכן מכיל דיבה. לדוגמא שיתוף פוסט של אתר חדשות מוכר שמכיל תוכן העולה בגדר לשון הרע.

סעיף 15(2) –  תוכן הפוסט ששותף מכיל מידע בעל חשיבות ציבורית המקים חובה מוסרית וחברתית לשיתוף הפוסט.

סעיף 15(10) – משתף הפוסט מביעה הסתייגות ברורה מן האמור בתוכן הפוסט ששיתף.

במידה והתובע עבר את 2 השלבים הראשונים השופטת מפנה לשלב השלישי – בחינת ההקלות המנויות בסעיף 19 לחוק :

סעיף 19(1) – בית המשפט יבחן ויתחשב בגודל החשיפה אשר יצר משתף הפוסט לעומת הפוסט המקורי, כך למשל דמות ציבורית אשר שיתפה פוסט תוביל להגדלת החשיפה של הפוסט המקורי באופן משמעותי.

סעיף 19(2) – בית המשפט יקל על משתף הפוסט ככל והיה בטוח ב”אמיתות התוכן”. לדוגמא, שיתוף פוסט שפרופסור כתב בתחום מומחיותו.

סעיף 19(4) – בית המשפט יתחשב ויקל במשתף הפוסט ככל והסיר את הפוסט במהירות המרבית מרגע שנודע לו על הדיבה הקיימת בפוסט ששיתף.

במסגרת פסק הדין, השופטת י’ וילנר הסכימה עם דבריה של השופטת ד’ ברק ארז ואף חידדה את פוטנציאל הנזק הטמון בשיתוף פוסט. לדבריה, התכנים המופיעים ברשתות החברתיות וברחבי האינטרנט הינם “תכנים נצחיים”, שיתוף הפוסטים יוצרים ויראליות ועלולים להישאר לנצח ברחבי האינטרנט ולרדוף את האדם הניזוק בכל רגע נתון.

בהערת אגב, ציינה השופטת ד’ ברק-ארז כי מסקנות פסק הדין עשויות להשתנות ככל שהפעולות האפשריות בפייסבוק (כדוגמת שיתוף ו”לייק”) ישתנו אף הם, וקראה למחוקק לעדכן ולהרחיב את חוק איסור לשון הרע, כך שייתן מענה למגמות העכשוויות והקידמה הטכנולוגית.