מאת עו"ד דן חי
האם אתרי אינטרנט ורשתות חברתיות אחראיים לתוכן שמעלים גולשים במסגרתם? מה קורה כאשר את התוכן כתב גולש אנונימי? השאלות האלו מלוות אותנו כבר זמן רב, בינתיים ללא מענה הולם.
עתה מציבה את השאלה למבחן משפטי העיתונאית לינוי בר גפן. ציוץ בוטה ברשת "טוויטר" נגדה ונגד בן זילכה, בן זוגה, הוביל אותה להגשת תביעה לפיצויים כנגד הרשת החברתית. ניסיון של טוויטר להתחמק מניהול התביעה, בטענה שאין לבית משפט בישראל סמכות כנגד הרשת האמריקאית, לא צלח. בית משפט השלום בהרצליה דחה את הטענה, תוך חיוב טוויטר בהוצאות נכבדות. עתה יהיה מעניין לראות איך תתקדם התביעה עצמה.
השאלה שתעמוד לדיון בתביעה, היא האם יש בסיס בדין הישראלי לחייב רשת חברתית בגין תוכן שהעלו במסגרתה גולשים. בחוקים הרלבנטיים עצמם לא קיים בסיס כזה. כך חוק איסור לשון הרע מטפל רק בפרסומים בכלי תקשורת. חוק הגנת הפרטיות תקוע עוד בתקופה שהיו רק עיתונים. אין בשני אלו את האפשרות לתבוע אתר אינטרנט, עורך אתר או כל גורם אחר הקשור אליו. אין גם כל אזכור של רשת חברתית. גם כאשר הפרסום נעשה על-ידי האתר עצמו, לפי החוק היבש ניתן להגיש תביעה רק נגד הכותב.
ההלכה שרווחה עד היום ביחס לפרסומים שמעלים גולשים באינטרנט הייתה זו המכונה "הודעה והסרה". היינו, אם מי שנפגע מפרסום פנה לאתר או לרשת החברתית וביקש להסיר אותו והאתר או הרשת הסירו, במענה, את הפרסום, הם מילאו אחרי החובה המוטלת עליהם. אין קביעה בחוק וגם לא בפסיקה שניתנה עד היום, ממנה עולה כי על אתר או רשת חברתית החובה לסנן מראש את התכנים. כך, פניה של לינור בר גפן לטוויטר להסיר את הפרסום הפוגעני נענתה בחיוב. הפרסום הוסר. אבל בר גפן רוצה גם פיצוי.
מאז פרץ עולם האינטרנט לחיינו, במהלך שנות ה-90 של המאה הקודמת, לא השכילה מערכת המשפט בישראל לאמץ לעצמה חוקים כדי להתמודד עם המדיה החדשה/הישנה הזו. אדם ששמו הטוב הותז לרסיסים ברשת, עדיין יכול למצוא עצמו חסר אונים, מקום בו האתר שבו פורסמו הדברים מסתתר בשרתים מחוץ לגבולות המדינה או כאשר מדובר בגולש, שהעלה תוכן פוגעני בדרך אנונימית, במסגרת טוקבק או בלוג, מבלי להשאיר עקבות.
חמור עוד יותר מצבו של מי שפרטיותו נפגעה. אם כאשר מדובר בפגיעה בשם הטוב התנצלות ופרסום מתקן יכולים להקהות את עוצמת הפגיעה באופן ניכר, כאשר הפרטיות נפגעת ומפורסם פרט אינטימי על אדם, כמו ההיסטוריה הרפואית שלו, למשל, המהירות שבה יוכל להסיר תוכן פוגעני כזה משחקת תפקיד מרכזי. הסרה מהירה תצמצם את החשיפה של התוכן ועימה את היקף הפגיעה. מניעת הפרסום תעזור, כמובן, עוד הרבה יותר.
ניסיונות חקיקה שעלו בעבר לאפשר לחייב אתרים בקשר לתוכן שהעלו גולשים, לא צלחו. כך גם ניסיונות לקבוע בחקיקה פרוצדורות לאיתור כתובת ה IP (פרוטוקול האינטרנט המאפשר להגיע לגולש) של כותבי תכנים אנונימיים, התמסמסו בדרכם בין שולחן הממשלה לכנסת ולא קודמו. הטענות כנגד ניסיונות כאלה היו כי את העולם הפתוח ברשת אין לעצור וכי בכך נפגע ב”כיכר העיר החדשה” ובחופש הביטוי. ביחס לחשיפת כותבי תכנים אנונימיים אפילו הרחיקו לכת וטענו כי בכך תפגע פרטיותם.
אלא שחופש הביטוי הוא לא חופש הביזוי. החופש להתבטא ברשת חשוב, אבל חשוב לשמור גם על אותם כללים, שאימצנו לעצמנו ביחס לאמצעי פרסום אחרים. אסור שחוקים כמו חוק איסור לשון הרע וחוק הגנת הפרטיות יהפכו לאות מתה ברשת. אותם כללים שקבענו לעצמנו ביחס למסגרות שקדמו לעולם האינטרנט, צריכים להתקיים גם בעולם האינטרנטי עצמו. לאדם שנפגע מפרסום ברשת צריכים להיות הכלים המשפטיים לעתור להסרת הפרסום הפוגעני.
גם בחשיפת מעוולים אנונימיים צריכים לטפל. אין שום הגיון לטעון כנגד החשיפה שלהם, שהיא פוגעת בפרטיותם. השופט העליון יצחק עמית כתב פעם באחד מפסקי הדין שלו, עוד שהיה בבית המשפט המחוזי בחיפה: "האנונימיות אינה שקולה לפרטיות. נהפוך הוא, דווקא האנונימיות מאפשרת פגיעה קשה בפרטיותם של אחרים".
