בית משפט השלום בתל אביב הכריע כי יש להסיר את צו איסור הפרסום אודות עד המדינה בפרשת "דיפנסיב שילד". החלטה זו התקבלה לאחר 6 שנים בהן עמד הצו בתוקף, ועל רקע בקשתם של נאשמי הפרשה ובין היתר נציגי חדשות 13 ועיתון הארץ להסרת הצו. פרשה זו, אשר סוקרה רבות בתקשורת, כללה חשדות רבים הנוגעים לעבירות מס, מתן שוחד לעובד ציבור זר, קבלת דבר מרמה בנסיבות מחמירות והלבנת הון, אך לא כל אלו הגיעו לכדי כתב אישום. בין הנאשמים בפרשה נמנה גל הירש, מועמד לשעבר לתפקיד מפכ"ל המשטרה.
ההחלטה כללה סקירה של טיעוני הצדדים. מחד, הפרקליטות, אשר ביקשה להותיר את צו איסור הפרסום על כנו, טענה על בסיס שתי עילות: ראשית כי הדיון הפומבי עלול להרתיע את העד מלהעיד עדות חופשית או להעיד בכלל, בין היתר בשל מסע ההכפשות הצפוי לו; ושנית, כי הסרתו עלולה לפגוע באופן חמור בפרטיותו. מנגד, נימוקי המבקשים להסרת איסור הפרסום עסקו בכך שאיסור הפרסום הינו רחב מהנדרש, שמשך הזמן לגביו ניתן הוא ארוך מהנדרש, שהעניין הציבורי בפרשה הוא רב וכי שינוי הנסיבות המהותי, סיום החקירה והגשת כתבי האישום מחייב בחינה מחדש את האיסור.
ביחס לטענה כי הסרת הצו עלולה לגרום לפגיעה חמורה בפרטיות העד, טענו המבקשים כי מעורבות עד המדינה בהליכים משפטיים קודמים אשר פורסמו ברבים, ריבוי הראיונות מיוזמתו באמצעי התקשורת וחשיפתם של פרטים רבים אודותיו ונסיבות חייו בציבור ובתקשורת מחייבים את המסקנה כי פרסום שמו של העד לא יביא לפגיעה כלשהי בפרטיותו, ובמישור המשפטי, כי לא קיים "חשש ממשי" ל-"פגיעה חמורה בעניינים המצויים בליבת המונח פרטיות", עילה המאפשרת לביהמ"ש להעניק צו כאמור.
בהחלטתו, התייחס בית המשפט לעיקרון החוקתי של פומביות הדיון וקבע כי עקרון זה הינו אמצעי להבטחת קיומו של הליך משפטי תקין והוגן, דיון פתוח אשר מאפשר בקרה ציבורית מתמדת על בתי המשפט ועל התנהלות רשויות החקירה והתביעה. כשבחן את הפגיעה שעקרון זה מייצר בזכות החוקתית לפרטיותו של עד המדינה, קבע כי מדובר על עימות מצומצם, שכן הזכות לפרטיות אינה הגנה מפני פגיעה בשם הטוב, מוניטין או אינטרסים כלכליים. ככל שאין פרטים אשר נוגעים בליבת הזכות לפרטיות ועונים למקרה של פגיעה "חמורה" בפרטיות ולדוגמה עניינים אינטימיים או משפחתיים, לא ניתן למנוע את פומביות הדיון על בסיס הטענה לפרטיות העד. כך לראייתו, הפומביות היא הכלל ואילו איסור הפרסום הוא החריג.
לבסוף קבע בית המשפט כי הגנה על פרטיות העד, ולמעשה הגנה מפני פרסום פרטים הנוגעים לליבת פרטיותו, היא מטרה שניתן להשיג באמצעות הותרת הצו על כנו ביחס לעניינים אלו בלבד. על פי ההחלטה, פרסום שמו של עד מדינה בהקשר הפרשה אינו מהווה פגיעה בפרטיות, זאת במיוחד לאור העובדה כי מדובר על אדם שנסיבות חייו כבר פורסמו ביוזמתו בתקשורת.
