מאת עו"ד דן חי
השבת השחורה של ה-7 לאוקטובר 2023 והמלחמה שבאה כתוצאה ממנה, בהן רבים מצאו את מותם, העלתה על סדר היום את שאלת מעמדם של הנכסים הדיגיטליים של אלו שכבר לא איתנו. תא הדוא"ל, ההתכתבויות בוואטסאפ, הרשת החברתית, כל אלה נכסים שהמשפחות של אלו שמצאנו את מותם, היו שמחות לקבל לידם. האם כך היה רוצה גם הנפטר?
רצון המשפחה מעלה את השאלה, האם אותה משפחה, שבדרך כלל היא גם היורשת של המנוח על-פי דין, היא אכן זו שזכאית לקבל לידה את הסיסמה לג'ימייל, לטלפון הנייד או לרשת החברתית? האם דיני הירושה הרגילים חלים גם כאן? או שאולי כלל אחר קיים או כזה שיש להנחיל, לפיו אין הלימה בין היורשים על-פי דין לבין מי שמקבל לידיו, אם בכלל, את הסיסמאות לכל אותם נכסים דיגיטליים של המת?
אם לפרוט לפרטים את ההתלבטות – האם הנפטר רצה בחייו לחלוק עם משפחתו את כל ההתכתבויות שלו בג'ימייל או בוואטסאפ, למשל, אם וכאשר ימצא את מותו? האם אין שם דברים, שבחייו היו סודיים כחלק מזכותו לפרטיות, והוא היה מעדיף לשמור על חשאיותם גם לאחר לכתו מהעולם? מצד שני המשפחה רוצה להעמיק ולהנציח את זכרו של הנפטר, להיחשף לתמונות שלו או להכיר אותו טוב יותר, גם לאחר מותו, ואותם נכסים דיגיטליים יכולים לסייע רבות בכך. צופי הסדרה מראה שחורה ודאי זוכרים את הפרק שבו אמא של ילדה שהתאבדה רצתה את הסיסמה של הרשת החברתית שלה כדי להבין טוב יותר מה קרה, ואילו הרשת החברתית סרבה למסור לה את מבוקשה מתוך רצון להגן על כבודה, גם לאחר מותה.
החוק בישראל לא מכיר בזכות שיש לאדם, שימשיכו להיות מוגנים לאחר מותו אותם נושאים, שהיו מוגנים בחייו מכוח חוק הגנת הפרטיות. תמיד זכור בהקשר זה המקרה המפורסם של עופרה חזה המנוחה שהסתירה בחייה את העובדה כי היא חולה באיידס מכוח קנאותה לפרטיותה וכשנפטרה בישרה הכותרת בעיתון כי "עופרה חזה נפטרה מאיידס". ניסיון חקיקה שאמור היה להסדיר את הנושא עמד על שולחן הכנסת בעשור הראשון של המאה הנוכחית, אבל לא צלח לכדי חוק. לחברי הכנסת אז לא נראה היה הגיוני להקנות זכויות למי שכבר נפטר. לפי המצב החוקי, לכאורה, לא רק היורשים על-פי דין יכולים לבקש לחטט בהתכתבויות של הנפטר, אלא שאלו צריכות להיות בגדר נחלת הכלל.
למרות היעדר ההגנה בחוק, בתי המשפט הכירו מספר פעמים בנושא השמירה על כבוד המת ועל הסודות שסביר כי היה רוצה לשמר כסוד גם לאחר מותו. אוזכרו שם שתי הצדקות מובילות לכך: הרצון לשמור על כבוד המשפחה כמו גם הרצון לכבד את רצונו של הנפטר בטרם הלך לעולמו. עיון בהתכתבויות של אדם בחייו יכול לחשוף, למשל, כי היה עמוק בארון ולא חשף את נטייתו המינית או כי קיים חיי אהבה כפולים ודברים דומים אחרים שהיה מעדיף לשמור לעצמו. מהסיבה הזו גוגל פיתחה אפשרות לגולש לקבוע את גורלם של הנכסים הדיגיטליים שלו אחר מותו ומתחייבת למי שעושה שימוש באפשרות הזו לפעול בהתאם להוראות שייתן.
אבל הגנה של בתי המשפט או של ענקית הרשת אינה מבטיחה ודאות. מה גם שהנפטר לא יכול לקום ולהגן על עצמו. מסירת פרטי הנכסים הדיגיטליים שלו מבלי שהביע את רצונו לכך בחייו, לא תחשוף את הגורם המוסר לתביעה, אלא אם יתברר כי יש שם חומרים שיפגעו בצד שלישי, שאולי הוא יתבע, אבל ימצא עצמו בפני מצב משפטי מעורפל ולא ברור.
דווקא עכשיו כשהמדינה מלקקת את פצעיה, ראוי היה שהמחוקק יאמר את דברו. ראוי היה שהמחוקק יקבע בחוק הגנת הפרטיות הגנה על אותם נושאים, שאדם היה רוצה לשמור בסוד גם לאחר מותו. חקיקה כזו תכבד את הנפטר, את זכותו לפרטיות בחייו, את משפחתו וגם תבטיח ביטחון לכל מי שמנהל בהווה את סודותיו הכמוסים במסגרת אותם נכסים דיגיטליים.
