למי שחרד לקיומה של הזכות לפרטיות במדינת ישראל לא יהיה קשה לסכם את כהונתו של השר יעקב נאמן במשרד המשפטים במסקנה המצערת, שהזכות הזו לא כל-כך עניינה אותו. לא במקרה מצבה של הזכות כל-כך עגום ביום צאתו מהמשרד. נאמן מסיים את תפקידו כאשר המועצה הציבורית להגנת הפרטיות לא קיימת כלל, לאחר שכל חבריה סיימו את כהונתם בסוף חודש דצמבר 2012. נוסף על כן, טרם נבחר מחליף קבוע לראש הרשות למשפט טכנולוגיה ומידע (רמו”ט) והחל מיום 7 לאפריל 2013 איש לא יאייש את התפקיד, שבהיעדרו, אף היכולות המוגבלות לאכיפה ולהגנה על הזכות לפרטיות ייעלמו.

אבל לא רק בתחום הפרסונאלי הסיכום של נאמן אפסי. בתקופתו לא קודמה באופן משמעותי החקיקה בתחום הפרטיות. זאת למרות שעוד בחודש ינואר 2007 הונח על שולחן שר המשפטים דו”ח צוות ברשות יהושע שופמן, אז המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, שהמליץ על שינוי מקיף בפרק ב’ לחוק הגנת הפרטיות, העוסק במאגרי מידע. מאז ועד היום לא עודכן החוק בנושא והפעולות שנעשו היו מעטות ואיטיות מאוד. נאמן לא יוכל לזקוף לזכותו דבר גם בנושא הזה, אלא לכף החובה: החוק הישן מ- 1981, שעודכן קמעה בפעם האחרונה בשנת 1996 עומד על תילו, כאילו הטכנולוגיה אינה שועטת קדימה ובה בעת, גופים ציבוריים ופרטיים כאחד משכללים את יכולות אגירת המידע האישי על האזרח והמעקב אחריו, תוך גריסת פרטיותו עד דק. אפילו המלצות חוות הדעת של צוות שופמן כבר מיושנות.

המעט שנעשה בתחום שינוי החקיקה שכל-כך דרוש בנושא מאגרי המידע, קשור להחלטה העקרונית לחלק את השינוי בחוק לשלושה חלקים. החלק הראשון של מסכת השינויים הללו עוסק בהגברת סמכויות האכיפה בחוק של רמו”ט והקניית אפשרויות חקירה מרחיקות לכת, תוך הטלת קנסות מינהלים בסכומים משמעותיים של עד שלושה מליון שקלים. חלק זה גובש בהצעת חוק שעברה קריאה ראשונה בכנסת ה-18 וממתינה כעט להחלת רציפות עליה, כדי שהכנסת הנוכחית תוכל להמשיך ולהכין אותה לקריאה שנייה ושלישית. החלק השני עוסק בצמצום חובת רישום מאגרי המידע וייעול יכולת הניהול שלהם, וביחס אליו הוצא רק לפני מספר חודשים תזכיר חוק בלבד. החלק השלישי אמור לעסוק בליבה של הנושא: המותר והאסור במהלך השימוש במאגרי המידע. ביחס לחלק זה טרם נעשה דבר.

עם חשיבות ההסדרה של נושא מאגרי המידע בחוק, קשה להתווכח. האפשרות לאגור מידע על האזרח, בין אם בידי הרשויות ובין אם בידי תאגידים פרטיים וההכרה בסכנה הטמונה בכך לפרטיותו של האזרח, נולדה לראשונה עוד בחזונו האפוקליפטי של ג’ורג’ אורוול על ה’אח הגדול’. אותם מאגרים המכילים מידע רב כל-כך על האזרח, שימשו תמיד מטרה נוחה לגורמים שביקשו לנצל את המידע הרב המצוי במאגרים לטובתם, לא תמיד ברוח החוק, בלשון המעטה. כאן גם נולדה ההכרה בקרב מדינות רבות, שיש להסדיר את הנושא בחוק ולהפקיד את הפיקוח בידי רגולטור, דוגמת רמו”ט.

ישראל דווקא הייתה בין הראשונות לחוקק את חוק הגנת הפרטיות בנושא, עוד בשנת 1981. מאז עקפו אותנו מדינות רבות ובראשן האיחוד האירופאי, שיכול להתגאות בדירקטיבה מסודרת מאוד שמסדירה את נושא המאגרים על כל היבטיו וכיאה להתקדמות הטכנולוגית העכשווית. חלק מההתקדמות הטכנולוגית אף נצפתה מראש והוסדרה בהתאם מבעוד מועד, בעוד שאצלנו, נותרנו הרחק מאחור.

עתה, כל שנותר לנו לקוות הוא כי שרת המשפטים החדשה, ציפי ליבני, תכיר בחשיבותה של הזכות לפרטיות ותפעל באופן נמרץ כדי לבצר את מעמדה ולהגן עלינו, האזרחים, מפני איבוד השליטה על אגירת המידע ויכולת המעקב אחרינו. המשימה הראשונה שעל שולחנה היא מינוי ראש חדש לרמו”ט והרכבתה מחדש של המועצה הציבורית להגנת הפרטיות. בשלב השני עליה לפעול לקידום החקיקה בנושא מאגרי המידע. את אותה חקיקה שחולקה לשלושה חלקים יש להניח במלואה בפרק אחד ומגובש על שולחן הממשלה ומשם לכנסת.

מי שחרד לזכותו לפרטיות ימנה עוד נושאים רבים לטיפולו של שר המשפטים, כמו תיקון חוק ’האח הגדול’ וצמצום האפשרות שקיימת בו היום לרשויות השונות לקבל נתוני תקשורת, בכללם נתוני מיקום, על האזרחים; ביטול המאגר הביומטרי; הסדרה חקיקתית של פריסת המצלמות במרחב הציבורי; חקיקת תיקון לחוק שיגן על הזכות לפרטיות שיש לאדם גם לאחר מותו, ועוד היד נטויה. אלא שניסיון השנים האחרונות מלמד שלא ליצור ציפיות מוגזמות מידי. השלמת המינויים החסרים והחקיקה בתחום מאגרי המידע, תהיה סיכום הולם לשרה ליבני, אם תוכל לזקוף אותו לזכותה בסוף הקדנציה שלה במשרד המשפטים. כל מה שייעשה מעבר, אם יעשה, יהיה רק בונוס.

שיתוף
נמנה על המובילים בתחום ההגנה על הפרטיות, המידע האישי, אבטחת המידע וההתגוננות מפני מתקפת סייבר במשפט הישראלי. בנוסף לכך התמחה במקרקעין ומשפט מסחרי ועוסק אף בלשון הרע, זכויות יוצרים, חוזי IT, חתימה אלקטרונית, ליטיגציה מסחרית, התגוננות מפני תובענות ייצוגיות ודיני ספורט. משמש כבורר במסגרת סכסוכים עסקיים בתחום שונים, לרבות בתחום חוזים מסחריים, מקרקעין וספורט. חבר המועצה הציבורית להגנת הפרטיות במשרד המשפטים (2007-2012), יו"ר ועדת הגנת הפרטיות של לשכת עורכי-הדין בישראל (2006-2011), מרכז תחום הפרטיות בלשכה ונציג הלשכה בדיוני הכנסת בתחום הפרטיות, מאגרי מידע והאזנות סתר (2011-2015), חבר ועדת אנגלרד לבחינת השאלות הנוגעות לפרסום פרטים מזהים בפסקי דין והחלטות של בתי משפט (2011-היום). דיין בבית-הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי-הדין (2005-2010). מייסד הועדה למשפט וספורט בלשכת עורכי הדין והראשון שעמד בראשה (2003-2005), ועדה שפרסמה בחודש ספטמבר 2005 את דו"ח דן חי לשינויי חקיקה בתחום הספורט. מחלוצי העוסקים בתחום המשפט והספורט בארץ, תוך ייצוג עשרות רבות של ספורטאים, בעיקר כדורגלנים. מרצה מהחוץ במוסדות אקדמאים בנושא ההגנה על הפרטיות בישראל ודיני ספורט. תחומי עיסוק עיקריים: ייעוץ לבנקים, חברות ביטוח, בתי השקעות, חברות פיננסיות, חברות סלולר וארגוני בריאות בנושאי פרטיות, המידע האישי, אבטחת מידע ומוכנות למתקפת סייבר, כולל ייצוג בפני הרשות למשפט טכנולוגיה ומידע במשרד המשפטים (רמו"ט). ייצוג בהליכים משפטיים בתביעות בנושאי פרטיות, האזנת סתר, נתוני תקשורת, אינטרנט, לשון הרע, מסרים שיווקיים על-פי חוק התקשורת ('ספאם'), זכויות יוצרים וספורט, לרבות בתובענות ייצוגיות. ייצוג בעתירות לבג"ץ, עתירות מנהליות צווי מניעה וצווי עשה. ייעוץ בנושא החתימה האלקטרונית וייצוג בעלי זכויות יוצרים וסימני מסחר בעסקות רישוי והליכים משפטיים. ייצוג ספורטאים בפני אגודות ספורט, התאחדויות ואיגודי ספורט בארץ ובפני הארגונים המרכזים את ענפי הספורט בעולם.