תתארו לכם את התסריט הבא: ראש הממשלה לשעבר, בנימין נתניהו, מזוכה מכל כתבי האישום המתנהלים נגדו ודורש למחוק מרשת האינטרנט כל אזכור לאותם אישומים נשוא כתבי האישום. או תסריט נוסף: רומן זדורוב יוצא זכאי במשפט החוזר שנקבע לו לאחרונה ומבקש, שכל הפרסומים שהיו עליו לכל אורך השנים ימחקו מהרשת. האם הדרישה למחוק את המידע בשני התסריטים האלה נראית הגיונית?

אם פעם היה מקובל להגיד, שעם העיתונים שכללו את הפרסום המשמיץ כבר עטפו דגים, מרגע שפרצה לחיינו רשת האינטרנט, לפני כעשרים שנה, בסיועם של מנועי החיפוש, כל פרסום נשאר איתנו לנצח. האמנם? או שיצירת זכות לדרוש מחיקה של חומרים תחזיר אותנו לעולם העיתונים, בו פרסום לא יעטוף אמנם דגים, אלא פשוט יימחק בקרות תנאים שייקבעו.

באירופה קבעו כבר לפני מספר שנים, תחילה מכוח הפסיקה ואחר-כך במסגרת תקנות הגנת המידע (GDPR) שנכנסו לתוקף בחודש מאי 2018, כי לכל אדם הזכות לדרוש את מחיקתו של מידע עליו, בין אם מידע שפורסם במדיה הדיגיטלית ובין אם מידע המצוי במאגרי מידע שונים. לזכות הזו אומנם נקבעו מספר סייגים, אבל היא רחבה וגורפת. פשוט לבוא ולמחוק כל פרסום שהיה. לפני מעט יותר משנה הגיע מימוש הזכות לשיא, כאשר בית המשפט החוקתי של גרמניה קיבל את טענתו של גבר שהורשע ברצח כפול 37 שנים קודם לכן, וקבע כי יש לו את “הזכות להישכח” על-ידי הסרת שמו מתוצאות החיפוש בגוגל. כאן מדובר באדם שהורשע, שילם את חובו לחברה ועכשיו רוצה להתחיל דף חדש בחיים. בארץ עדיין לא קיימת זכות כזו, אבל האם ראוי שתהיה?

מצד אחד יש הטוענים שקבלתה של הזכות להישכח, כמוה כשכתוב ההיסטוריה. יהיו שיצביעו גם על הקושי לנהל משטר של מחיקות. הפרסום, כך יוסבר, היה נכון לשעתו וככזה הוא צריך להישאר ברשת. אדם יכול לעמוד למשפט, לצאת זכאי וכל העובדות יחד יזכו לפרסום, יטענו, הן עובדת העמדתו לדין והן עובדת זיכויו. החוק בישראל, אגב, מכיר בזכותו של אדם שנפתחה נגדו חקירה פלילית שהסתיימה, בין אם בסגירת התיק לפני משפט ובין אם בזיכויו, לדרוש מכל גורם שפרסם את עובדת העמדתו לדין לפרסם גם את יציאתו זכאי. אך ההוראה הזו נחקקה לפני עידן האינטרנט ואין הוראה שמחייבת פשוט למחוק את הפרסום הראשון. בארץ קיים גם חוק שנקרא “תקנת השבים”, שקובע שאדם שהורשע, כעבור תקופת זמן שנקבעה (תקופה שונה לגבי מצבים שונים) תמחק עובדת הרשעתו מהמרשם הפלילי. האם לאדם כזה צריכה להיות זכות לבקש למחוק כל פרסום שהיה על הרשעתו מרשת האינטרנט בדיוק כמו אותו רוצח גרמני?

מול כל הטענות שנגד המחיקה עומד עולמו של אדם, תלוי על בלימה באותה מחיקה. אז נכון, יש אנשים כמו ראש הממשלה שיש עניין ציבורי בכל ההיסטוריה שלהם לטוב ולרע ואולי לגביהם אין הדבר נכון ליישום. בכך מחקנו את התסריט הראשון שנתנו. אבל יש גם את אותם אנשים שפרצו לקדמת הבמה הציבורית רק בשל האשמה שהוטלה עליהם. מנקודת המבט של אותם אנשים, המחיקה היא בבחינת להיות ולחדול.

אז נכון, המחיקה היא נטל, לפעמים גם טרחני משהו. היא גם יכולה לשכתב במשהו את ההיסטוריה. אבל כאשר מונח על כף המאוזנים כל עולמו של אותו אדם המבקש את המחיקה, כל נימוקי הנגד מתגמדים. באיזון הסופי, לכן, ראוי שגם ישראל תאמץ בחקיקה את זכותו של האדם, בנסיבות שתיארנו, שאנחנו כולנו נשכח אותו.

 

 

שיתוף
משרד עו"ד דן חי הוקם בשנת 1991 על ידי עו"ד דן חי ושוכן היום ברמת-גן. המשרד מתמחה בתחומי מיקוד יחודיים כדיני תקשורת, דיני הגנת הפרטיות לרבות מאגרי המידע, דיני לשון הרע, קניין רוחני ודיני ספורט. זאת לצד עיסוקו של המשרד בתחום דיני המקרקעין, דיני חוזים בדגש על חוזים מסחריים, דיני תאגידים (חברות, שותפויות ועמותות), דיני נזיקין וביטוח ודיני עבודה. בכל התחומים פועל המשרד הן בתחום המסחרי והן בהליכים משפטים (לטיגציה). על לקוחות המשרד נמנים חברות קבלניות ויזמיות, רשויות אזוריות ומקומיות, עמותות, משקיעים פרטיים ישראלים וזרים, יזמים, אנשי עסקים, אנשי ציבור וספורטאים מהמוכשרים והמובילים בארץ.