ההגנות

פרסומים מותרים

הדמיון  שראה המחוקק  בין חוק הגנת הפרטיות לחוק איסור לשון הרע, בא לידי ביטוי בצורה הברורה ביותר, בהפניה לחלק מההגנות שנקבעו בחוק איסור לשון הרע. ההפניה המקיפה ביותר מופיעה בסעיף 18 (1) לחוק הגנת הפרטיות הקובע כי תהא זו הגנה באם: “הפגיעה נעשתה בדרך של פרסום שהוא מוגן לפי סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, התשכ”ה-1965;”

הסעיף מציב דרישה בת שני תנאים מצטברים: הפגיעה נעשתה בדרך של פרסום והיותו של הפרסום נכלל ברשימה המופיעה בסעיף 13 לחוק איסור לשון הרע.

רשימת הפרסומים המותרים לפרסום, על-פי סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, כוללת פרסומים הקשורים לרשויות המדינה – הכנסת, הממשלה, מבקר המדינה, רשויות שיפוטיות או מעין שיפוטיות, ועדות חקירה ורשות מוסמכת אחרת [סעיפי משנה (1) עד (6) ו- (9)]; פרסומים חוזרים מותרים, בין אם דין וחשבון ביחס לפרסומים הקשורים לרשויות המדינה [סעיפי משנה (7) ו- (11)] ובין אם פרסומים מותרים אחרים – כגון פרסום דברים שנאמרו בארגון בינלאומי שישראל חברה בו [סעיף משנה (8)] או העתק או תמצית ממרשם המתנהל על-פי חיקוק [סעיף משנה (10)].

בשונה מחוק איסור לשון הרע, מוגדרים על-ידי סעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות אותם פרסומים המותרים על-פי סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע כטענות הגנה. זאת לאור נוסח הרישה של סעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות, הקובע כי “במשפט פלילי או אזרחי בשל פגיעה בפרטיות תהא זו הגנה טובה אם נתקיימה אחת מאלה”, רישא המקדימה, בין היתר, את סעיף משנה (1) של הסעיף. בנוסף לכך הוספה, כאמור, בחוק הגנת הפרטיות גם הדרישה שהפגיעה תעשה בדרך של פרסום.

את רשימת הפרסומים המותרים אשר נקבעה בסעיף 13 לחוק איסור לשון הרע ניתן לחלק לשני סוגים עיקריים: פרסומים הקשורים לרשויות המדינה ועל-פי היתר של רשות מוסמכת – סעיפי משנה (1) עד (6) ו- (9); ופרסומים חוזרים מותרים, בין אם דין וחשבון הקשור לפרסומים הקשורים לרשויות המדינה ובין אם פרסומים מותרים אחרים – סעיפי משנה (7), (8), (10) ו- (11).

פרסומי רשויות

הרשות המחוקקת

סעיף 13 (1) לחוק איסור לשון הרע קובע כי יהא מוגן:”פרסום לפי סעיף 28 לחוק-יסוד: הכנסת, או פרסום המוגן לפי סעיף 1 לחוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם, תשי”א-1951″;

סעיף 28 לחוק יסוד הכנסת קובע כדלקמן:”ההליכים בישיבת הכנסת והדברים שנאמרו בה – פרסומם אינו מוגבל ואינו גורר אחריות פלילית או אזרחית.”

סעיף 1 לחוק חסינות חברי כנסת, זכויותיהם וחובותיהם, תשי”א-1951 קובע כדלקמן:

“(א) חבר הכנסת לא ישא באחריות פלילית או אזרחית, ויהיה חסין בפני כל פעולה משפטית, בשל הצבעה, או בשל הבעת דעה בעל פה או בכתב, או בשל מעשה שעשה -בכנסת או מחוצה לה – אם היו ההצבעה, הבעת הדעה או המעשה במילוי תפקידו, או למען מילוי תפקידו, כחבר הכנסת.

(א1) למען הסר ספק, מעשה לרבות התבטאות, שאינם אקראיים, של חבר הכנסת שיש בהם אחד מאלה, אין רואים אותם, לענין סעיף זה, כהבעת דעה או כמעשה הנעשים במילוי תפקידו או למען מילוי תפקידו כחבר הכנסת:

(1)     שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי;

(2)     שלילת אופיה הדמוקרטי של המדינה;

(3)     הסתה לגזענות בשל צבע או השתייכות לגזע או למוצא לאומי-אתני;

(4)     תמיכה במאבק מזוין של מדינת אויב או במעשי טרור נגד מדינת ישראל או נגד יהודים או ערבים בשל היותם יהודים או ערבים, בארץ או בחוץ לארץ.

(ב) חבר הכנסת אינו חייב להגיד בעדות דבר שנודע לו עקב מילוי תפקידו כחבר הכנסת.

(ג) חסינותו של חבר הכנסת לפי סעיף זה תעמוד לו גם לאחר שחדל מהיות חבר הכנסת.”

החסינות המוקנית לחבר-הכנסת היא חסינות עניינית אשר איננה ניתנת לויתור או הסרה. החסינות נועדה לאפשר לחבר-הכנסת למלא את תפקידו ללא מורא וכדי “להעניק לו עצמאות ובטחון כי אם חרג מגבולות המותר לא יהא חשוף לתביעה שעה שיחדל להיות חבר כנסת”[1]. כן כדי “להבטיח לחברי המוסד המחוקק של המדינה את חופש הדעה, הביטוי והויכוח, למען יוכלו למלא את תפקידם, בתורת שכאלה, ללא הרגשת מורא ופחד ובלי שיחששו, פן יהא עליהם לתת את הדין על כך לאדם או רשות כלשהם”[2].

החסינות שניתנת לחבר-הכנסת אינה מוחלטת, אלא חלה רק באם הדברים נאמרו על-ידו בכנסת או מחוצה לה ב “מילוי תפקידו או למען מילוי תפקידו כחבר-כנסת”, כלשון סעיף החוק.

בפסיקה התגבשו מספר מבחנים לצורך הקביעה מהי התבטאות שנאמרה במסגרת מילוי התפקיד או למען מילוי התפקיד כחבר-כנסת:

א.      מבחן הזיקה המהותית ו/או ההגיונית שבין הפעולה המותרת לבין המעשה האסור, כפי שנקבע על-ידי הנשיא מאיר שמגר בעניין פנחסי: “חייבת להיות זיקה הגיונית בין התפקיד ומילויו לבין המעשה אשר לגביו מוענקת לו החסינות”[3]. לצורך כך קבע הנשיא שמגר: “המבחן הוא בהיותו של המעשה, המהווה עבירה, חלק, אם כי פסול, ממילוי התפקיד כדין ומשולב בו”[4].

 

ב.      מבחן הרלבנטיות, כפי שנקבע על-ידי השופט אליעזר גולדברג בעניין פנחסי, ולפיו “יסוד הרלבנטיות של המעשה האסור לתפקידו של חבר הכנסת, הוא היסוד הדומיננטי להחלת החסינות”[5]. השופט גולדברג פרט: “הבעת הדעה והמעשה כאחד חייבים להיות רלבטיים למילוי תפקידו או למען מילוי התפקיד. הרלבנטיות מתקיימת רק כשהפעולה (הבעת הדעה או המעשה האחר) משרתת את התהליך הדמוקרטי שלשמו קיימת הכנסת ושלשמו נבחרו חברי הכנסת”[6]. המבחן לרלבנטיות, לדעת השופט גולדברג, הוא הסבירות: “השאלה היא אם חבר-כנסת סביר היה מבצע אותה עבירה בנסיבות אותו מקרה…”[7]

ג.        מבחן הסיכון, שנקבע על-ידי השופט אהרון ברק, כתוארו אז, בעניין פנחסי, מתייחס לשאלת הספונטיות שבה נאמרו הדברים או, לחילופין, האם נאמרו לאחר תכנון מוקדם, שאז לא יהיו מוגנים. לפי התפיסה של מבחן זה, החסינות נועדה למקרים בהם ’יגלוש’ חבר הכנסת, תוך כדי ביצוע פעולה חוקית, לתחום האפור ו/או בלתי ראוי ו/או בלתי חוקי. אמר על-כך השופט ברק בעניין פנחסי, כפי שהוא ציטט את דבריו בבג”צ רן כהן: “פעולות מותרות אלה יוצרות מטבען אפשרות של גלישה לביצוען הבלתי ראוי והבלתי חוקי. גלישה זו תזכה לחסינות עניינית באותם מקרים שבהם התאוצה של ביצוע התפקיד יוצרת סיכון שהוא טבעי לתפקיד”[8]. ההגנה נועדה למנוע מצב בו חבר-הכנסת לא ימנע מלומר את דברו, במסגרת תפקידו או למען ביצוע תפקידו, בשל החשש כי הוא עלול להיכשל בלשונו והוא עשוי לגלוש מהדיבור המותר והחוקי לעבר האסור והבלתי חוקי. בבג”צ רן כהן הוסיף הנשיא אהרון ברק: “העוסק בנאומים מצוי בסיכון גבוה להיתפס באסורים הקשורים בלשון הרע או בהסתה. החסינות העניינית נועדה ליתן לו חסינות בתחום סיכון זה”[9].

באשר לשאלת מיקום האמירה – אין הבדל אם הדברים נאמרו בתוך משכן הכנסת או מחוצה לו. כך בבג”ץ מיעארי נקבע כי החסינות המהותית אינה תלויה במקום, אף לא בזמן, היא חלה גם מחוץ לתחומי משכן הכנסת ואף לאחר שחבר הכנסת חדל מלכהן[10].

בהתבסס על הדברים שנקבעו בבג”צ מיערי קבעה השופטת יהודית שבח בעניין ענבל גבריאלי[11], בפסק-דין של בית-משפט השלום בתל-אביב, כי השתתפות בפורום דיוני במסגרת תוכנית טלוויזיה הדנה בסוגיה אקטואלית יכולה להיחשב ככזו הנעשית במסגרת מילוי תפקיד חבר-כנסת או למען מילוי התפקיד. כן נקבע שם כי אין מקום לאבחנה בין אמירה שתוכנה הבעת דעה לבין אמירה שתוכנה עובדתי.

הרשות המבצעת

 

שני סעיפים עוסקים בפרסומים הקשורים לרשות המבצעת, האחד פרסום שנעשה בישיבת הממשלה עצמה; והשני פרסום שנעשה על-ידי הממשלה, חבר ממשלה או מטעמה.

פרסום בישיבת ממשלה

סעיף 13 (2) לחוק איסור לשון הרע קובע כי יהא מוגן: “פרסום בישיבת הממשלה;”

הסעיף אינו מבחין, למעשה, בין טיב הפרסום או מטרתו ורק קובע את ההגנה קטגורית לגבי כל פרסום שנעשה במהלך ישיבת הממשלה, כאשר המבחן לחסות ההגנה הינו עיתוי הפרסום בלבד – במהלך ישיבת הממשלה. אין בסעיף אף אבחנה בין זהות הדוברים. כך יכול ליהנות מהגנת הסעיף כל אדם שהתבטא בעת ישיבת ממשלה, בין אם המדובר בשר ובין אם מדובר בכל אדם אחר אשר נשא דברים בעת ישיבת הממשלה.

פרסום על-ידי הממשלה או מי מטעמה

סעיף 13 (3) לחוק איסור לשון הרע קובע כי יהא מוגן: “פרסום על ידי הממשלה, או חבר ממשלה בתוקף תפקידו, או פרסום על פי הוראת הממשלה או הוראת חבר ממשלה בתוקף תפקידו;”

הסעיף קובע הגנה על פרסומים משני סוגים: פרסום שנעשה על-ידי הממשלה או על-פי הוראתה; ופרסום שנעשה על-ידי חבר ממשלה או על-פי הוראתו, כאשר לגבי חבר ממשלה נקבע תנאי שהפרסום יהא מתוקף תפקידו כחבר ממשלה.

מבקר המדינה

סעיף 13 (4) לחוק איסור לשון הרע, הקובע כי יהא מוגן: “פרסום על ידי מבקר המדינה בתוקף תפקידו או פרסום כאמור מטעמו; “

הסעיף מעניק פטור לפרסומים שמבוצעים על-ידי מבקר המדינה, ובתנאי שהפרסום יעשה, על-ידו או על-ידי מי מטעמו, בתוקף תפקידו כמבקר המדינה.

הפטור שהחוק מעניק למבקר המדינה, נועד כדי לאפשר לו למלא את תפקידו ביסודיות וביעילות וללא חשש מפני תביעות בגין לשון הרע והגנת הפרטיות. יחד עם זאת בענייןעיתון יום-יום[12] ראה בית-המשפט העליון בעין יפה מדיניות שנקט בה מבקר המדינה, כאשר לא פרסם שמות ופרטים על גורמים שאינם הגופים המבוקרים על-ידו ואשר באו במגע עם גופים מבוקרים, המגע נשוא הביקורת.

הרשות השופטת והליכים שיפוטיים אחרים

סעיפי משנה (5) ו- (6) של סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע עוסקים בפרסומים על-ידי הרשות השופטת, רשויות מעין שיפוטיות וועדות חקירה.

פרסום בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית

סעיף 13 (5) לחוק איסור לשון הרע קובע כי יהיו מוגנים:”פרסום על ידי שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין-שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם, או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור;”

על פניו מנוסח הסעיף ניתן ללמוד, כי הוא מקנה הגנה מוחלטת לכל העניינים שנאמרו במהלך המשפט, ללא דרישה כי יאמרו לצורך ההליך השיפוטי, היינו “לצורך המשפט ובקשר אליו”, כפי שקבע הסעיף בעבר לפני שתוקן. לאור התיקון עולה כי הפרסום הפוגע אינו חייב להיות כרוך באורח אינטגראלי כלשהו בדיון[13]. כן אין הסעיף כולל תנאי כלשהו מעבר לתנאי, שהפרסום יעשה תוך כדי דיון בפני הגוף המשפטי, ללא תלות בנכונותם של הדברים או בהגינותם.

הפסיקה אכן הרחיבה את מרחב ההגנה של הסעיף אל עבר כל צעד הננקט בקשר עם ההליך השיפוטי בכל שלב משלביו השונים, כולל כתבי התביעה וההגנה[14], בקשות בכתב, תגובות לבקשות, בקשת רשות להתגונן על נספחיה[15], מסמכים המוגשים לבית-המשפט, תצהירי עדות ראשית וכן כל מסמך הנדרש למהלך הרגיל של המשפט, שהוגש בפועל לבית המשפט ו/או מסמכים שהוחלפו בין בעלי הדין (כגון גלוי מסמכים וכד’)[16], להבדיל ממסמך שנשלח לצד ג’, שאינו חלק מההליך השיפוטי[17]. כן חלה ההגנה גם על מסמכים שצולמו מתוך תיק בית-המשפט[18]. כך השופט תאודור אור, כתוארו אז, בעניין דן אבי יצחק: “אין לשכוח כי כתבי הטענות נהנים מחסינות רחבה מאוד בגין לשון הרע (סעיף 13 (5) לחוק). על רקע זה עלולות להיכלל בהם טענות קשות, אשר לא תמיד יש להן יסוד ראייתי מוצק…”[19]  ראה גם דברי המשנה לנשיאה, ריבלין, בעניין חיר.

יחד עם זאת הנטייה שהתגבשה בשנים המאוחרות יותר למועד קבלת חוק איסור לשון הרע, היא שיש להציב גם כאן גבולות. כך עולה מהחריג לאי החלת החסינות, שנקבע על-ידי בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין רם דורון[20]. בית-המשפט קבע שם כי החיסיון לא יחול על דברים שנאמרו על-ידי בעל דין במהלך דיון, באם מדובר באמירה חריגה ויוצאת-דופן המהווה השתלחות חסרת רסן המגיעה לדרגה כה שפלה, זדונית ובוטה עד כי ההיגיון והשכל הישר אינם מאפשרים התרתה בד’ אמות החיסיון, מקרים בהם “הזדון והרשעות בהטחת דברי העלבון הם גלויים לעיני כל”[21].

הקו המשפטי הזה לא התקבל על-ידי בית-המשפט העליון, כעולה מההלכה שנקבעה בעניין חיר[22]

המערער אמר שם על בא-כוח הצד השני שקיימת חקירה משטרתית נגדו ובימים אלו מוכן כתב-אישום וכן ועדת האתיקה דנה בהשעיית חברותו בלשכה.

המשנה לנשיא ריבלין קובע כי בהתקיים התנאים הקבועים בסעיף 13 (5) חלה הגנת הסעיף.

השופט ריבלין מדגיש:

–          אין בסעיף 13 דישה של אמיתות הפרסום או של תום-לב;

–          הנובע מכך – גם פרסום כוזב שנעשה בחוסר תום-לב ואף בזדון לא יהווה עילה למשפט פלילי או אזרחי.

השופט ריבלין הסביר כי רק בהקניית הגנה מוחלטת תושג מטרת הסעיף: “למנוע מצב שבו הגורמים המעורבים בהליך ירסנו את עצמם יתר על המידה באופן שיחבל בתקינות ההליך”.

השופט מפנה לתיקון לחוק שמחק תנאי שהיה בסעיף לפיו הדברים יאמרו “לצורך הדיון ובקשר איתו” ואורה בכך כוונה ברורה של המחוקק שלא יהיה סייג להגנה.

השופט ריבלין רומז כי יתכן שאין זה הדין הרצוי, אך זו לשונו הברורה של החוק. השופט ריבלין מדגיש כי אם עורך-דין הוא זה שיגיד את הדברים בזדון, הוא עשוי לעמוד לדין משמעתי וזו התרופה לכך.

השופט רובינשטיין, בדעת מיעוט, סבר אחרת – לדעתו כאשר יש בהתבטאות “רשעות וזדון” לא תעמוד ההגנה שנקבעה.

פרסום ועדות חקירה

סעיף 13 (6) לחוק איסור לשון הרע קובע כי יהיו מוגנים: “פרסום על ידי חבר ועדת חקירה, כמשמעותה בסעיף 22 לחוק-יסוד: הכנסת או בפקודת ועדות חקירה, שנעשה תוך כדי דיון בפני הועדה, או בדין וחשבון שלה, או פרסום על ידי אדם שענינו משמש נושא לחקירת הועדה, בא כוחו של אדם כזה או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור;”

הסעיף קובע הגנה לפרסום שנעשה על-ידי חבר ועדת חקירה, כאשר הסעיף מפנה לשני סוגי ועדות חקירה: ועדה שממונה על-ידי הכנסת מכוח הסמכות המוקנת לה במסגרת סעיף 22 לחוק יסוד הכנסת; וועדה שממונה בהתאם להוראת סעיף 30 לחוק ועדות חקירה, תשכ”ט-1968, אשר החליף את פקודת ועדות חקירה[23].

בכדי שהפרסום יהא מוגן עליו להיעשות על-ידי אחד מהגורמים הבאים ובמצבים הבאים: חבר בוועדה חקירה, כמפורט לעיל, תוך כדי הדיון בוועדה או במסגרת הדין וחשבון שלה; אדם שעניינו משמש נושא לחקירת ועדת החקירה, בא-כוחו של אדם כזה או עד, שנעשה תוך כדי דיון בפני הועדה.

רשות מוסמכת ופרסום על-פי הדין

סעיף 13 (9) לחוק איסור לשון הרע קובע כי יהא מוגן: “פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור;”

הסעיף עוסק בשני סוגים של פרסומים: פרסום שהמפרסם חייב לעשות (על-פי דין או על-פי הוראה של רשות מוסמכת לכך כדין)  ופרסום שהמפרסם רשאי לעשות (על-פי היתר של רשות מוסכת לכך כדין). לכן יש לבדוק תחילה, לגבי פרסום רלבנטי, האם המדובר בפרסום שנעשה מתוך חובה, כזו שנקבעה בדין או של כזו אשר מקורה בהוראה של רשות המוסמכת כדין ליתן הוראה מעין זו; או שהמדובר בפרסום שנעשה מתוך רשות, אשר ניתנה על-ידי רשות מוסמכת לכך כדין. בדיקה זו צריכה להיעשות לאור דרך הפרשנות שיש לפרש את סעיף 13 לחוק בכלל, פרשנות שצריכה להיעשות באופן דווקני מבלי להרחיבו מעבר למתבקש ממנו[24].

בעניין גרבץ הלך בית-משפט השלום בירושלים אל ההיסטוריה החקיקתית של הסעיף ולמד מכך שנוסח הסעיף שהוצע תחילה היה “צו של רשות מוסמכת לכך כדין”, בעוד שהנוסח שהתקבל קבע כי די ב”הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין”. השופט נעם סולברג הסיק מכך על “מגמה של הרחבה, באופן שההגנה תחול לא רק על רשויות שבכוחן ליתן צווים (גופים שיפוטיים ומעין שיפוטיים), אלא גם על רשויות נוספות שאומנם אין בכוחן ליתן צווים, אך הן מוסמכות ליתן הוראות”[25].

כך עירייה מחויבת לערוך פרוטוקולים של דיוניה, מכוח הוראת סעיף 52 לתוספת השנייה לפקודת העיריות [נוסח חדש], בו יפורטו רק הפרטים המצוינים בסעיף ויש לה רשות, באותו סעיף, לערוך פרוטוקול מלא של הדברים בישיבת המועצה. בפרסום הפרוטוקול על-ידי העירייה היא עשויה להיות מוגנת, אף אם כלולים בהם דברים המהווים לשון הרע או פגיעה בפרטיות. כך בעניין מורדוב אמר על-כך השופט אהרון ברק, כתוארו אז: “לכאורה עשויה לעמוד לעירייה הטענה כי הפרסום מותר (על-פי סעיף 13 (9) לחוק איסור לשון הרע), או כי מצויה בידה הגנה טובה של פירסום בתום-לב של דין וחשבון הוגן (סעיף 15 (9) לחוק איסור לשון הרע)”[26].

בענין חטר ישי[27] קבע בית-המשפט העליון כי גם החלטה של פרקליטת המדינה, בקשר לשאלת העמדה לדין של חשוד, מוגנת על בסיס הוראות סעיף 13 (5) ו- (9), באשר הינה פרסום שפרקליט המדינה מחויב לעשותו על-פי דין.

בעניין עזבון המנוח הינו ג’מאל ראה בית-המשפט המחוזי בחיפה בפרסום העובדה כי קיים חשש, שאדם שנרצח היה חולה באידס, דבר שהתברר מאוחר יותר כבלתי נכון, פרסום שנעשה על-ידי משטרת ישראל, כפרסום מוגן בין היתר מכח הוראת סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, בשל העובדה שנעשה על-פי הוראה של רשות מוסמכת[28].

פרסום חוזר

ארבעה, מבין סעיפי המשנה של סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע עניינם, בפרסומים חוזרים. בסעיפי משנה (7) ו- (11) המדובר בפרסום חוזר של דברים, אשר פרסומם הותר ביתר סעיפי המשנה של סעיף 13, ואילו בסעיפי משנה (8) ו- (10) המדובר בפרסום חוזר של דברים, אשר בפרסומם הראשוני אין הגנה במסגרת סעיף 13. בכל ארבעת הסעיפים על הטוען להגנה להראות, כי הפרסום שעשה היה פרסום חוזר “נכון והוגן” של הפרסום הראשון. כאשר נכונות הפרסום עניינה, בעיקר, ההתאמה בין הפרסום המקורי לפרסום החוזר, ואילו שאלת ההגינות עניינה, בעיקר, הדרך שבה מובאים הדברים.

הוראת הסעיפים העוסקים בפרסום החוזר הינה למעשה חריג לעיקרון הכללי בדיני לשון הרע, שלפיו עצם העובדה שפרסום מסוים הוא בבחינת חזרה על פרסום אחר, אשר יש בו משום הוצאת לשון הרע, אינה מקנה הגנה לפרסום החוזר.

כאשר מאמצים את הוראת הסעיפים העוסקים בפרסום החוזר אל חוק הגנת הפרטיות, מקבלת ההוראה כי על הפרסום להיות “נכון והוגן” חשיבות מיוחדת. הדרישה על-פי ההוראה, בהקשר של ההגנה על הפרטיות, הינה להקפדה מיוחדת לכך, שהפרסום החוזר יכלול רק את אותם פרטים הפוגעים בפרטיות, אשר כבר פורסמו, ולא יוסיף עליהם דבר, לא בפרטים עובדתיים ולא בדברי פרשנות או הסבר, שיכולים להעצים את אותה פגיעה בפרטיות שכבר נעשתה בפרסום הראשון.

 “נכון והוגן”

הדרישה כי הפרסום החוזר יהא “נכון והוגן” הינה, למעשה, רף שנידרש לעבור הטוען להגנה, של כל אחת מארבעת סעיפי סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, העוסקים בפרסומים החוזרים.

באשר לדרישה זו, על-פיה על הדין וחשבון להיות “נכון והוגן”, קבע השופט תאודור אור, כתוארו אז, בעניין דן אבי-יצחק בקשר לסעיף משנה (7): “האירוע שעליו מושם הדגש בבחינת נכונות הדיווח הוא הדיון בפני בית-המשפט. תיאור הדיון הוא שצריך להיות שלם ומדויק. המפרסם, המתאר את ההתרחשויות בפני בית-המשפט, אינו אחראי לאמיתות הדברים שנאמרו בדיון עצמו או להגינותם. הוא רשאי לפרסם את אותם הדברים, ללא חשש מפני חבות בלשון הרע, גם אם הוא יודע כי אינם אמת. הוא מוגן, גם אם הדברים שהוא מפרסם אינם ’נכונים והוגנים’, ובלבד שהדיווח על אודותיהם ’נכון והוגן’ “[29].

אף בעניין בן-ציון, עוד קודם לכן, הדגישה השופטת שושנה נתניהו כי על המפרסם, על-פי סעיף 13 (7) לחוק איסור לשון הרע, לא מוטלת החובה לבדוק את נכונות והגינות הפרסום הקודם. עוד קבעה שם: “כדי שפרסום חוזר יחשב לנכון והוגן, הוא אינו חייב להיות חזרה מילולית אף לא חזרה מלאה של הפרסום הקודם. די שיבטא את רוח הדברים. ומאחר שכך, תנאי הוא שהחזרה, שאינה חייבת להיות מילולית או מלאה, תשקף את תוכן הפרסום הקודם בצורה נכונה והוגנת, כלומר לא תוציא דברים מהקשרם, לא תיתן להם ביטוי חד-צדדי או בלתי מאוזן ולא תציג אותם באור אחר או תיתן להם משמעות שונה מאלה שבפרסום הקודם”.[30]

דיווח “נכון”

דיווח, בכדי שיהא נכון, צריך לחזור על הדברים, אשר הפרסום החוזר עליהם הותר. מידת הנכונות הנדרשת מהחזרה על הדברים הינה גבוהה. אם לעיתים יתקבלו “אי דיוקים קלים”[31], יהא הדבר רק בנסיבות בהן אי הדיוקים אינם משנים מהותית את הדברים ואין בהם כדי לגרום לפגיעה עצמה.

כך בעניין שרף לא קיבל בית-המשפט המחוזי בחיפה את הטענה להגנת הסעיף, לאחר שהעיתון הנתבע טעה בשם משפחתו של עורך-הדין, במסגרת דיווח על פסק דין בו נאמר כי השופט לא האמין לעדותו[32].

בדומה לכך, בעניין אפוטה קבע בית-משפט השלום בירושלים, כי גם אם הכתב טעה כאשר חזר על דברי פרוטוקול בית-המשפט בצורה לא מדויקת בקשר לתוכן העובדתי של הדברים, נשללת לו הגנת הסעיף[33]. כן יש להקפיד כי הפרסום אכן יהא תואם לפרסום המקורי: “לעניין זה ה’נכונות’ נוגעת למידת ההתאמה שבין הפרסום המקורי לבין הפרסום החוזר ולא למידת ההתאמה שבין הפרסום המקורי והחוזר למציאות”[34].

הגינות הדיווח

באשר לשאלה מה מידת ההגינות הנדרשת מהדיווח, נפסק כי “דיווח הוגן בהקשר זה פירושו, בין היתר, דיווח שאינו חורג מן המידה הראויה בהתחשב בנושא הנדון, ואינו עושה שימוש שלא לצורך באמצעים ובאפקטים העלולים לפגוע בשמו הטוב של אדם שלא לצורך ומעבר לנדרש למען דיווח נכון והוגן לציבור… מעבר לאינטרס הישיר של הבאת מידע אמין לציבור הקוראים”[35].

היינו נדרש, שהמפרסם הציג את הפרסום שלו, כך שברור ממנו שהמדובר בחזרה גרידא על דברים שנאמרו בפרסום קודם. עצם החזרה גרידא על דברים שהיו בפרסום קודם, מבלי שברור מהפרסום שזו חזרה על דברים שפורסמו בפרסום קודם, או שנוצר רושם שהדברים החוזרים עברו בדיקה לגבי אמיתותם על-ידי המפרסם את הפרסום החוזר, אינה מקנה את ההגנה הכלולה בסעיף. כך בעניין אפוטה קבעה השופטת ד”ר מיכל אגמון-גונן, בפסק-דין של בית-משפט השלום בירושלים: “המפרסם חייב להבהיר בצורה מדויקת את מהות המקור שעליו הוא מסתמך, שכן הקורא הסביר יוכל להעריך את מהימנות הפרסום רק אם ידע את הפרטים המלאים בנוגע למקור, לרבות הפרטים היוצרים ספק בדבר מהימנותו”[36].

דין וחשבון על דיונים משפטיים

סעיף 13 (7) לחוק איסור לשון הרע קובע כי לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי – “דין וחשבון נכון והוגן על מה שנאמר או אירע כאמור בפסקאות (5) או (6) בישיבה פומבית, ובלבד שהפרסום לא נאסר לפי סעיף 21;”

הדרישה שמציב סעיף 13 (7) לחוק איסור לשון הרע בנויה משלושה מרכיבים: על הדין וחשבון עליו מדובר להיות נכון והוגן; על הפרסום להיות חזרה על מה שנאמר או אירע כאמור בסעיפים קטנים (5) או (6) של סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע; והדין וחשבון צריך להתייחס למה שנאמר או ארע “בישיבה פומבית”. זאת בכפוף לסייג אחד על-פיו הפרסום לא נאסר על-פי סעיף 21 לחוק איסור לשון הרע, המקנה לבית-המשפט סמכות להוציא צו המורה על עיכוב זמני עד מתן פסק-דין חלוט של פרסום הקשור להליך המתנהל בעניין לשון הרע, סעיף שאומץ גם במסגרת חוק הגנת הפרטיות.

ההוראה “מעניקה פטור מאחריות על-פי החוק למי שחוזר על דברים שהם בבחינת לשון-הרע, אשר נאמרו במסגרת דיון משפטי”[37]. הדרישה הינה, כי לא רק שהדברים יהיו חזרה על מה שנאמר בישיבות המפורטות בסעיף, אלא שיהא אף מובן מהפרסום כי הינו חזרה על דברים שנאמרו בישיבות אלו[38].

באשר לקביעה כי הפרסום יהא של מה שנאמר “בישיבה פומבית”, נקבע בעניין דן אבי יצחק כי “יש לראות את כתבי בי-דין שבתיק בית-המשפט כדברים שפורסמו בישיבה פומבית”[39].

בעניין נחשון ראה בית-משפט השלום בתל-אביב כמוגנים על-פי סעיף 13 (7) דברים שנאמרו על-ידי הנתבע במהלך ראיון עיתונאי, בו חזר על דברים שנאמרו במסגרת כתב-הגנה שהוגש לבית-משפט על-ידי גוף שעמד בראשו. בית-המשפט קיבל חזרה על דברים שנכתבו בכתב-הגנה ככאלה העומדים בתנאי הסעיף והוסיף: “גם אם אין התאמה מלאה בין הדברים, נקבע כי על מנת שהפרסום יהיה נכון והוגן, אין דרישה לדיוק מוחלט ודי לו שיהיה בגדר תמצית או דיווח”[40].

פרסום חוזר של פרסומים מותרים

סעיף 13 (11) לחוק איסור לשון הרע קובע כי יהא מוגן:”פרסום נכון והוגן – מלא, חלקי או תמציתי – של מה שפורסם קודם לכן בנסיבות האמורות בפסקאות (1), (3), (4), (7), (8), (9) או (10), ופרסום חוזר כאמור של מה שפורסם בישיבת הממשלה והממשלה התירה לפרסמו”.

הסעיף מציב, למעשה, שתי דרישות בסיס לטוען לו: שהפרסום יהיה נכון והוגן ושיהיה פרסום חוזר, של מה שכבר פורסם קודם בנסיבות אותן מפרט הסעיף[41].

הסעיף אינו מפרט באופן ישיר את כל סעיפי המשנה של סעיף 13 אלא את חלקם בהתייחסות נפרדת או בעקיפין. כך הסעיף אינו נוקב בסעיף משנה  (2), העוסק בפרסום בישיבת ממשלה, סעיף הזוכה להתייחסות נפרדת, וסעיפי משנה (5) ו- (6), אליהם מפנה, למעשה, סעיף משנה (7).

מבין סעיפי המשנה אליהם מפנה סעיף משנה (11) רק סעיפים (7) ו- (8) דורשים שהפרסום הקודם, שהחזרה עליו מותרת במסגרת סעיף משנה (11), יהווה אף הוא דין וחשבון נכון והוגן של הדברים שנאמרו במקורם. לגבי פרסום בישיבת הממשלה, קובע הסעיף הוראה שונה, כאשר מוסף תנאי, לפיו הממשלה התירה לפרסם את הדברים שפורסמו במסגרת ישיבתה.

דין וחשבון מישיבות מוסדות בינלאומיים

סעיף 13(8) לחוק איסור לשון הרע קובע כי יהא מוגן: “דין וחשבון נכון והוגן על מה שנאמר או אירע בישיבה פומבית של ארגון בין-לאומי שמדינת ישראל חברה בו, של ועידה בין-לאומית שאליה שלחה ממשלת ישראל נציג, של בית דין בין-לאומי, או של מוסד ממוסדותיה הנבחרים של ההסתדרות הציונית העולמית – הסוכנות היהודית לארץ ישראל;”

בכדי לעמוד בדרישת הסעיף על המבקש להראות כי עמד בשלוש דרישות: ראשית, שהמדובר יהיה בדין וחשבון נכון והוגן; שנית – שדין וחשבון זה יהא של דברים שנאמרו או אירעו בישיבה פומבית; ושלישית שהישיבה הפומבית תהא של אחד מאלה: ארגון בין-לאומי שמדינת ישראל חברה בו, ישיבת ועידה בין-לאומית שאליה שלחה ממשלת ישראל נציג; בית דין בין-לאומי או  מוסד ממוסדותיה הנבחרים של ההסתדרות הציונית העולמית – הסוכנות היהודית לארץ ישראל.

הסעיף אינו מתייחס לפרסום הראשוני שנעשה באותן ישיבות של המסגרות בהן הוא נוקב, אלא מתיר רק את החזרה עליהם. באשר לחוק הגנת הפרטיות אין לכך נפקות רבה, באשר ההגנה עומדת על-פי הסעיף רק לפגיעה שנעשתה על-דרך של פרסום.

פרסום מתוך מרשם על-פי דין

סעיף 13 (10) לחוק איסור לשון הרע קובע כי יהא מוגן: “העתק או תמצית נכונה והוגנת ממרשם המתנהל על פי חיקוק או ממסמך אחר הפתוחים על פי חיקוק לעיון כל דורש;”

הסעיף מציב דרישה כפולה: א. שהפרסום יהיה העתק או תמצית נכונה והוגנת; ו-ב. שאלה יהיו מתוך מרשם המתנהל על פי חיקוק או ממסמך אחר הפתוחים על-פי חיקוק לעיון כל דורש[42].

הסעיף עוסק, למעשה, רק בהעתק או התמצית הנכונה מאותו מרשם או מסמך הפתוחים לעיון על-פי חיקוק. הסעיף אינו מקנה הגנה לפגיעה שיכולה להיות מעצם הפרוט באותו מרשם או מסמך עצמו.

 

 


[1] בג”ץ 1843/93 רפאל פנחסי נ’ כנסת ישראל ואח’, פד”י מט (1) 661, דברי השופט אהרון ברק, כתוארו אז, בעמ’ 680.

[2] ע”פ 255/68 מדינת ישראל נ’ בן משה, פד”י כב (2) 427, דברי הנשיא שמעון אגרנט בעמ’  439.

[3] בג”ץ 1843/93 רפאל פנחסי נ’ כנסת ישראל ואח’, פד”י מט (1) 661, 727.

[4] שם, בג”צ פנחסי, בעמ’ 728.

[5] שם, בג”צ פנחסי, בעמ’ 721.

[6] שם, בג”צ פנחסי, בעמ’ 720.

[7] שם, בג”צ פנחסי, בעמ’ 721.

[8] בג”צ 5151/95 ח”כ רן כהן נ’ היועץ המשפטי לממשלה ואח’, פד”י מט (5) 245, 252.

[9] שם, בג”צ רן כהן, בעמ’ 253.

[10] בג”צ 620/85 מיעארי ואח’ נ’ יו”ר הכנסת ואח’, פ”ד מא (4) 169, ראה דברי הנשיא מאיר שמגר בעמ’ 197.

[11] ת”א (תל-אביב-יפו) 13390/03 ענבל גבריאלי נ’ יוסף פריצקי, תק-של 2003 (3) 428, 433.

[12] בג”צ 652/75 יום-יום עיתון לענייני כלכלה וחברה ואח’ נ’ מבקר המדינה, פ”ד ל (2) 348, 350.

[13] ראה ע”פ (תל-אביב-יפו) 546/92 רם דורון נ’ עו”ד טליה טרנין גורן, פס”מ תשנ”ד (1) 441, דברי השופט יהושע גרוס בעמ’ 452 ו- 453.

[14] ראה למשל ת”א (רמלה) 3080/95 צבי אמיתי נ’ חנוך מרמרי ואח’, ’דינים ועוד’ תקליטור 24 בעמ’ 5 לפסק-הדין. בהמ”ש אישר שם כי ציטוט מתוך כתב-תביעה שהוגש לבהמ”ש, מהווה דבר שנאמר ’תוך כדי דיון’ בבהמ”ש ולכן נהנה מהגנה.

[15] ראה ת”א (י-ם) 7744/00 עו”ד אילן אשד נ’ יפה דריי, פדאור 01 (6) 735, בעמ’  4 ו- 5 לפסק-הדין.

[16] ראה ת”א (תל-אביב-יפו) 184850/02 דרחי רצון נ’ פנינת ינאי, תק-של 2003 (2) 20, 23-24 וכן ת”א (ראשון-לציון) 6616/02 אילנה (סולימן) ניסים נ’ עו”ד מרדכי גדרון, תק-של 2003 (1) 1941, 1942.

[17] ראה ע”פ 364/73 זיידמן נ’ מדינת ישראל, פ”ד כח (2) 620. בעמ’ 624.

[18] ראה ק”פ (תל-אביב-יפו) 128/02 בנימין ברכה נ’ עו”ד אשר נוטוביץ, תק-של 2003 (2) 4216, בעמ’ 6 לפסק-הדין.

[19] רע”א 3614/97 אבי יצחק, עו”ד נ’ חברת החדשות הישראלית בע”מ, פ”ד נג (1) 26, 91-92.

[20] ע”פ (תל-אביב-יפו) 546/92 רם דורון נ’ עו”ד טליה טרנין גורן, פס”מ תשנ”ד (1) 441, דברי השופט יהושע גרוס בעמ’ 456 עד 458.

[21] דברי השופט עציוני בע”פ 364/73 זיירמן נ’ מדינת ישראל, פ”ד כח (2) 620, 635, אשר נאמרו שם בדעת מיעוט בקשר לדיון בעברת זילות בית-המשפט ומצוטטים על-ידי השופט גרוס בפסק-הדין של המחוזי בתל-אביב בע”פ (תל-אביב-יפו) 546/92 רם דורון נ’ עו”ד טליה טרנין גורן, פס”מ תשנ”ד (1) 441, 456.

[22] רע”א 1104/07 עו”ד פואד חיר נ’ עו”ד עודד גיל [פורסם בנבוא]

[23] ס”ח תשכ”ט עמ’ 28. החוק נתקבל בכנסת ביום ט’ בטבת תשכ”ט (30 בדצמבר 1968).

[24] ראה ע”א 211/82 לאה ננס נ’ ד”ר סוזי פלורו, פ”ד מ (1) 210, 215.

[25] ת”א (י-ם) 9871/02 שלמה גרבץ נ’ יצחק אלישיב (לא פורסם), בפסקה 14 לפסק-הדין (ההדגשות במקור). בהמשך הגיע בית-המשפט למסקנה כי ועדת הביקורת ודריקטוריון הקרן הקיימת לישראל הינם בבחינת “רשות מוסמכת” (ראה בפסקה 24 לפסק-הדין) וכי הפרסומים נעשו על-פי היתר מגופים אלו.

[26] בג”צ מורדוב נ’ עיריית תל-אביב-יפו ואח’, פ”ד מז (1) 474, 478.

[27] ע”א 6356/99 דרור חטר-ישי נ’ עדנה ארבל, פ”ד נו (5) 254.

[28] ת”א (חיפה) 923/95 עזבון המנוח הינו ג’מאל נ’ מדינת ישראל, תק-מח 2000 (3) 159, 160.

[29] רע”א 3614/97 אבי יצחק, עו”ד נ’ חברת החדשות הישראלית בע”מ, פ”ד נג (1) 26, 67 (ההדגשה במקור).

[30] ע”א 348/85 יהושע בן-ציון נ’ הוצאת מודיעין בע”מ, פ”ד מב (1) 797, 801-802. . ראה גם ת”א (ירושלים)1624/99 דן תיכון נ’ צבא ההגנה לישראל – יחידת גלי צה”ל ואח’, תק-מח 2003 (3) 1047, 1055.

[31] ע”א 296/76 (ת”א) דוד ברקן נ’ יוסף תמרי ואח’, פ”מ תשל”ז (ב) 247, 257.

[32] ת”א 636/71 (חיפה) מנדל שרף נ’ שרותי ייעוץ כלכלי בע”מ ואח’, פ”מ תשל”ז 271, 288.

[33] ת”א (י-ם) 21382/99 שמואל וקלודט אפוטה נ’ ידיעות תקשורת בע”מ ואח’, תק-של 2001 (3) 13, 22.

[34] שם, עניין אפוטה, בעמ’ 21.

[35] ע”א (י-ם) 1003/96 בן חורין נ’ הלוי, פ”מ תשנ”ז (א) 424 דברי השופטת אילה פרוקצ’יה בעמ’ 440.

[36] ת”א (ירושלים) 21382/99 שמואל וקלודט אפוטה נ’ ידיעות תקשורת בע”מ ואח’, תק-של 2001 (3) 13, 21.

[37] דברי השופט תאודור אור ברע”א 3614/97 דן אבי יצחק נ’ חברת החדשות הישראלית בע”מ, פ”ד נג (1) 26, 61.

[38] ראה ת”א (חיפה) 664/81 בן-עמי ואח’ נ’ כלבו –עתון חיפה ואח’, פ”מ תשמ”ד (א) 326, 337.

[39] דברי השופט תאודור אור ברע”א 3614/97 דן אבי יצחק נ’ חברת החדשות הישראלית בע”מ, פ”ד נג (1) 26, בעמ’ 89.

[40] ת”א (תל-אביב-יפו) 59188/01 שלמה נחשון נ’ ורד שרון-ריבלין ואח’, תק-של 2003 (3) 1036, 1047-1048.

[41] ראה ע”א 348/85 יהושע בן ציון נ’ הוצאת מודיעין בע”מ, פ”ד מב (1) 797, 800.

[42] ראה ע”א (י-ם) 1003/96 בן חורין נ’ הלוי, פ”מ תשנ”ז (א) 424,  444.

שיתוף
משרד עו"ד דן חי הוקם בשנת 1991 על ידי עו"ד דן חי ושוכן היום ברמת-גן. המשרד מתמחה בתחומי מיקוד יחודיים כדיני תקשורת, דיני הגנת הפרטיות לרבות מאגרי המידע, דיני לשון הרע, קניין רוחני ודיני ספורט. זאת לצד עיסוקו של המשרד בתחום דיני המקרקעין, דיני חוזים בדגש על חוזים מסחריים, דיני תאגידים (חברות, שותפויות ועמותות), דיני נזיקין וביטוח ודיני עבודה. בכל התחומים פועל המשרד הן בתחום המסחרי והן בהליכים משפטים (לטיגציה). על לקוחות המשרד נמנים חברות קבלניות ויזמיות, רשויות אזוריות ומקומיות, עמותות, משקיעים פרטיים ישראלים וזרים, יזמים, אנשי עסקים, אנשי ציבור וספורטאים מהמוכשרים והמובילים בארץ.