18 במאי 2024 22:08

ההגנה על הפרטיות בישראל / עו"ד דן חי / קורס משפטי – חלק ט': ההגנות – עניין ציבורי; פטור

עניין ציבורי

התפיסה, לפיה יש לצמצם את ההגנה הניתנת לאישי ציבור מפני פגיעה בפרטיותם, עמדה בבסיס חקיקתו של סעיף 18 (3) לחוק. הסעיף קובע כי תהא זו הגנה טובה באם: "בפגיעה היה עניין ציבורי המצדיק אותה בנסיבות העניין, ובלבד שאם הייתה הפגיעה בדרך של פרסום – הפרסום לא היה כוזב".

הסעיף מציב רק דרישת סף, לפיה לא די בפגיעה שיש בה עניין ציבורי, אלא צריכה להיות הצדקה לפרסום בנסיבות העניין. היינו, כאמור בדברי ההסבר שבהצעת החוק: "…ובלבד שהפרסום לא חרג מהדרוש לאותו עניין"[1].

ההגנה למבקש לטעון להגנת סעיף 18 (3) לחוק, במקרה של הפרה על דרך של פרסום, תעמוד לימינו רק אם יוכיח קיומם של שני יסודות מרכזיים[2]: (1) הפרסום לא היה כוזב; (2) בפגיעה היה עניין ציבורי המצדיק אותה בנסיבות העניין.

במקרה של הפרה שלא על דרך של פרסום, תספיק למבקש לטעון להגנה רק הוכחת קיומו של יסוד אחד, לפיו בפגיעה היה עניין ציבורי המצדיק אותה בנסיבות העניין.

הפרסום לא היה כוזב

האמת בפרסום – הדרישה הינה דרישה אובייקטיבית, ואין רלבנטיות לשאלת אמונתו הסובייקטיבית של עושה הפרסום. על הטוען להגנה יהיה להוכיח כי אכן הפרסום היה נכון[3].

דומה כי ההגנה לא תישלל בשל אי-הוכחת קיומו של פרט לוואי חסר משמעות, אף אם אין התייחסות לכך בנוסח הסעיף, בשונה מסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע.

בפגיעה היה עניין ציבורי המצדיק אותה בנסיבות העניין

לצורך עמידה בדרישה השנייה של הגנת סעיף 18 (3) לחוק, והדרישה היחידה במקרה של הפרה שאינה על דרך של פרסום, על הטוען להגנה יהא להראות כי היה "עניין ציבורי" בהפרה וכי אותו עניין ציבורי, הוא זה שהניע אותו במעשה ההפרה.

בעצם השימוש במונח "עניין ציבורי" ולא "עניין לציבור" הביע המחוקק עמדה כי ההגנה אליה מכוון הסעיף הינה הגנה על עניין ציבורי, להבדיל מדבר שלציבור יש בו עניין ואשר יש בו לעיתים אך כדי "לספק מזון לסקרנים או למלא יצרם של רכלנים…"[4].

המחוקק הלך בנוסח הסעיף אחר חוק איסור לשון הרע. זאת, לאחר שסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע נקט בלשון המונח "עניין לציבור", לפני שתוקן הסעיף והמינוח הוחלף במונח "עניין ציבורי"[5].

פרופ’ זאב סגל, במאמרו בשולי הפסיקה הגיע למסקנה, אשר שימשה לאחר מכן בסיס לכל קביעות בית-המשפט בעניין: "הדיבור "עניין ציבורי" יתייחס רק לפרסום פוגע בפרטיות, שבידיעתו יש משום תועלת לציבור"[6]. הסביר פרופ’ סגל: "תועלת לציבור במובן זה שיהא הציבור נשכר באופן ממשי מידיעתה של עובדה מסוימת"[7].

את ה"תועלת הציבורית" המצדיקה, לדעתו, את הפגיעה בפרטיות בשל "עניין ציבורי" חילק פרו. סגל לשתי קטגוריות: "הראשונה מתייחסת לעובדות הנוגעות לדמויות ציבוריות ובמוקדה האדם שפרטיותו הופרה. השנייה מתייחסת למאורעות חריגים בהם מעורב אדם פרטי"[8].

בעניין ונטורה חזר השופט גבריאל בך על ההגדרות שהציע פרו. זאב סגל, אימץ אותן וקבע כי הכוונה בשימוש במונח "עניין ציבורי" הינה לעניין "המתייחס רק לפרסום המביא עמו משום תועלת לציבור"[9]. ובהמשך פרש השופט בך: "פרסום עשוי להביא תועלת לציבור אם תורם הוא לגיבוש דעתו בעניינים ציבוריים, ואם יש בו כדי לגרום לשיפור אורחות חייו"[10].

בעניין דן אבי יצחק[11], דן בית-המשפט בפרשנות המונח "ענין ציבורי" בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, ואימץ את הפרשנות שניתנה לו בעניין ונטורה[12] לצורך הסעיף המקביל בחוק הגנת הפרטיות, סעיף 18 (3).

אף בעניין גבור סברינה אימץ בית-המשפט את מבחן התועלת, וקיבל את האבחנה לפיה השימוש במונח "עניין ציבורי", משמעו פרסום הפוגע בפרטיות, שבידיעתו יש משום תועלת לציבור, להבדיל מסקרנות או יצר רכילותי גרידא[13].

מנוסח סעיף 18 (3) עולה כי ה"עניין הציבורי", אליו מכוון הסעיף, צריך להיות קשור באופן ישיר לפגיעה עצמה ולא די בכך שהוא קשור באופן עקיף לפרסום או לנושא הפרסום בכללו. כן חשוב לברור בפרטים אשר יפורסמו בין עיקר לטפל, ולהעדיף מניעת פרסומם של פרטים שצנעת חייו של הפרט יפה להם, "ושאי פרסומם לא יעוות את תמונת המצב הרלוואנטית להם"[14].

כאשר הפרסום הפוגע הינו חלק קטן מפרסום גדול ניתן לבדוק את השאלה, האם יש ’עניין הציבורי’ בפרסום, דרך שני מבחנים אפשריים: "א) קביעת קיומו של ’עניין ציבורי’ על-פי מבחן הפרסום כולו. ב) פירוש מרחיב לביטוי ’עניין ציבורי’ גם כאשר בוחנים את קיומו באותו חלק מן הפרסום, המשמש עילה לתביעה"[15]. המבחן השני נראה הטבעי יותר, באשר הוא משקף את הבחירה של שני הצדדים, התובע והנתבע, להתמקד באותו קטע, האחד בתביעתו והשני בהגנתו. הבחירה במבחן הראשון, תעשה "באותם מקרים קיצוניים בהם הקטע שבמחלוקת הוא, מחד גיסא, שולי לחלוטין בהשוואה לפרסום כולו, אך יש בו צורך, מאידך גיסא, כדי להגביר את האפקטיביות של הביטוי"[16].

במסגרת ההכרעה בשאלה אם קיים "עניין ציבורי" המצדיק את הפרסום יאזן בית-המשפט אף בין האינטרסים הנוגדים, אשר יכול שיעלו בעניין שבפניו. כך האיזון בין אינטרסים נוגדים, עומד במרכז ההכרעה של השופטת מרים נאור, בעניין מרדכי (מוטי) לוי, בפסק-דין של בית-המשפט המחוזי בירושלים, בשאלה אם היה בעניין מסוים משום ’עניין ציבורי’. "בכל מקרה ומקרה יש להראות איזון האינטרסים הנוגדים תוך התחשבות בגורמים השונים ובשקלולם. כגון: חשיבות המטרה של הפרסום, הרלבנטיות של המידע או חלקים ממנו, הצורך לזהות את הפרט שבו מדובר והצורך לפרסם את המידע ברבים דווקא"[17].

דמויות ציבוריות

מי הם האנשים אשר יכנסו תחת גדרה של ההגדרה "דמות ציבורית"?

פרו’ זאב סגל הציע: "מי שנמצא, מכוח הכרעתו שלו, בעמדה חברתית כזו אשר יש בה למקד בו התעניינות ציבורית טבעית שיסודה בהשפעתה של אותה דמות על ענייניה של החברה"[18].

השופט תאודור אור בעניין דן אבי יצחק:  "כל מי שבתחום כזה או אחר של החברה… הגיע לעמדה, אשר מביאה אותו לאור הזרקורים"[19].  ובהמשך הסביר: "לעתים, מעמד זה עשוי להיות כרוך בפרשה או עניין מסוימים, אשר ביחס אליהם "השליך" עצמו אותו אדם אל חזיתה של מחלוקת ציבורית, מתוך מטרה להשפיע על ההכרעה בעניינים שעל הפרק, ובכך "הזמין" תשומת-לב וביקורת ציבורית על פעולותיו או התנהגותו. במקרים כאלה, המעמד של אישיות ציבורית יהיה מוגבל לאותם פרשה או עניין מסוימים, ולא יחרוג מהם"[20].

בעניין ונטורה קבע השופט גבריאל בך כי מקום שאדם נעשה "דמות ציבורית", נותן הוא בזה "הסכמה מכללא לפרסום ענייניו הפרטים בשטחים נרחבים"[21].

גם לאחר שכבר ניתן לאבחן אדם כדמות ציבורית, עדיין לא כל פגיעה בו היא לגיטימית. כך אהרון ברק, המשנה לנשיא כתוארו אז, בעניין דיין: "איש הציבור אף הוא זכאי לפרטיות. היותו של אדם איש ציבור אינה צריכה לשלול ממנו את הזכות להיות בדל"ת אמות ביתו, עם עצמו ועם משפחתו"[22]. "חייו הפרטיים של איש ציבור אינם הפקר ואין הוא חייב לעמוד עירום ועריה בפני כלי התקשורת רק מפני שאישיותו מגרה את סקרנות העיתונאים"[23].

השאלה הפתוחה, עדיין, הינה מתי ראוי לפרסם עניין הקשור לדמות ציבורית ומתי לא.

כפי שאמרנו – המבחן המוצע לצורך כך הוא "מבחן התועלת", מבחן הקובע כי הפרסום יהא מוצדק, אם יש בו משום תועלת לציבור, אפילו הוא פוגע בפרטיות.

משה הנגבי הציע, במאמר שכתב כי יש תועלת בפרסום וכי "יש עניין ציבורי בנהגיו הפרטיים של איש ציבור כאשר הללו סותרים את אשר הוא מטיף לו, או את אשר בוחריו מאמינים בו"[24].

בעניין גיבור סברינה הועדפה התועלת שתהא למשקיעים בבורסה לניירות ערך במידע על מצב בריאותו של יו"ר דירקטוריון חברה הנסחרת בבורסה, על פני צנעת חייו של אותו אדם[25].

בעניין אבו חצרה[26] ראה בית-המשפט המחוזי בתל-אביב עניין ציבורי בפרסום אודות פרשת אהבים מחוץ לנישואין של מי שביקש, באותה עת, לרשת את מקומו של הצדיק הבבא סאלי והעדיף את התועלת שתהיה בפרסום לציבור בוחרי היורש, על-פני הפגיעה האפשרית בפרטיות שהיה בפרסום.

בעניין שבתאי קטש סבר בית-המשפט המחוזי בתל-אביב כי יש עניין ציבורי בגילוי מקום מגוריו של אדם המבקש להתמודד בבחירות לרשויות המקומיות[27]. בעניין ליאור מילר ויעל אבוקסיס הגדיר בית-המשפט את התובעים, שחקנים ואנשי טלביזיה במקצועם, בגדר דמויות ציבוריות אשר לקוראים יש זכות לקבל מידע אודותיהם[28].

מאורעות חריגים בהם מעורב אדם פרטי

ההבדל המהותי בין מאורעות בהם מעורב האדם הפרטי לאלו בהם מעורבת "דמות ציבורית" הינו: העדרה של הכוונה הראשונית להיחשף[29]. השאלה מתי תחול ההגנה על פרסום הקשור לאדם פרטי מורכבת. לעיתים "מבחן התועלת" ייתן את התשובה הראויה, כאשר ברורה התועלת הציבורית שבפרסום. לעיתים תיסוג הזכות לפרטיות בפני זכות הציבור לדעת, מקום בו ארע המאורע נשוא הפרסום ברשות הרבים.

בעניין ונטורה קבע השופט גבריאל בך: "בהחלט יתכנו מצבים שבהם פרסום ברבים של עניינים הנוגעים לאדם פרטי עשוי להביא לתועלת לציבור, למשל כאשר הפרסום משרת את האינטרס הציבורי שבאכיפת החוק או הדאגה להגנת הציבור מפני סיכונים שונים, לרבות סיכונים בריאותיים"[30].

בענין ונטורה הציע השופט גבריאל בך את האיזון: "בכל מקרה על-פי נסיבותיו יש לערוך את איזון האינטרסים הנוגדים תוך התחשבות בגורמים שונים ובשקלולם, כגון: חשיבות המטרה של הפירסום, הרלוואנטיות של המידע או חלקים ממנו, הצורך לזהות את הפרט שבו מדובר והצורך לפרסם את המידע ברבים דווקא"[31]. ובהמשך[32]:"השאלה שיש לברר לצורך קיומה של הגנת סעיף 18 (3) לחוק אינה אם יש לציבור אינטרס במידע, אלא אם יש טעם המצדיק את הפגיעה בפרטיות של אדם כדי לספק את האינטרס הציבורי האמור"[33].

השופט דב לוין אף הציע מספר דוגמאות בהם אין לדעתו להתיר את הפרסום: אין לדעתו להתיר פרסום מידע או תצלומים המציגים את מצוקתו של החולה המתייסר בכאביו וסובל מהזנחה מבישה, גם אם הפרסום נעשה על רקע שביתות וזעזועים במשק. "יש לשמור על כבוד החולה ועל צנעתו, מול העניין להדגיש לעיני הציבור את מצוקת בתי החולים והשרות הרפואי"[34]. פרסום הקשור לתאונת-דרכים: "לא יהא זה מן הראוי לפרסם תמונותיהם של נפגעי תאונות דרכים במצב הזוועתי בו הם מצויים בעת או בסמוך לתאונה. את עצם התאונה ראוי ואפילו חשוב להציג, אך תוך רגישות לתדמיתם של הנפגעים וצנעת פרטיותם"[35].

דוגמה אחרת הוצעה על-ידי משה נגבי: "ענין ציבורי יכול שיתעורר… באשר על מי שמצוי בשולי החברה – למשל יצאנית המתעקשת להמשיך בעיסוקה למרות שהיא נושאת נגיפי איידס"[36].

פטור

סוג שונה של הגנה, ביחס לאלו שנקבעו במסגרת סעיף 18 לחוק, נקבעה בחוק במסגרת סעיף 19. ההגנות המרוכזת בסעיף אף אינן מוגדרות כלל כטענות הגנה מפני אישום או תביעה בגין הפרת הוראות החוק, כפי שהדבר נעשה ביחס להגנות השונות שנקבעו בסעיף 18 לחוק, אלא כפטור מפני אחריות על-פי החוק.

סעיף 19 לחוק קובע מספר פטורים מפני אחריות על-פי החוק. למעשה מקנה הפטור הגנה בלתי מסויגת, למי שעומד בתנאי הסעיף.

הפטורים נחלקים לשני סוגים: א. פטור שניתן לאדם מפני אחריות על מעשה שהוסמך לעשותו על-פי דין; ב. פטור לרשויות הביטחון על עובדיהן והפועלים בשמם.

מעשה שהוסמך לעשותו על-פי דין

הפטור הראשון ניתן במסגרת סעיף 19 (א) הקובע: "לא ישא אדם באחריות לפי חוק זה על מעשה שהוסמך לעשותו על פי דין".

הסעיף מקנה פטור למי שהוסמך על-פי דין, כגון פקיד דואר המבצע עבודתו לגבי דברי דואר[37]. ההגנה הניתנת במסגרת הסעיף לעובד מדינה או לרשות הפועל בשמה, ניתנת בתנאי שלא פעלו ברשלנות, היינו שפעלו באורח סביר[38].

פטור לרשויות הביטחון

במסגרת סעיף משנה (ב) של סעיף 19 לחוק ניתן פטור מפני אחריות על-פי החוק לרשויות הביטחון והפועלים מטעמם, כדלקמן: "רשות בטחון, או מי שנמנה עם עובדיה או פועל מטעמה, לא יישאו באחריות לפי חוק זה על פגיעה שנעשתה באופן סביר במסגרת תפקידם ולשם מילויו".

סעיף משנה (ג) מגדיר: " ’רשות בטחון’, לעניין סעיף זה – כל אחד מאלה: (1) משטרת ישראל; (2) אגף המודיעין במטה הכללי והמשטרה הצבאית של צבא ההגנה לישראל; (3) שרות בטחון כללי. (4) המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים. (5) הרשות להגנה על עדים"

הסעיף קובע שלושה תנאים הדרושים לשם עמידה בו:

א.      שהפגיעה תהא במסגרת מילוי התפקיד של הפוגע במסגרת רשות בטחון, כפי שהוגדרה;

ב.      שהפגיעה תהא בשל מילוי התפקיד;

ג.        שהפגיעה תהא באופן סביר.



[1] הצעת חוק הגנת הפרטיות, הצעות חוק 1453, עמ’ 209.

[2] ראה זאב סגל, הזכות לפרטיות מול הזכות לדעת, שם, עמ’ 191.

[3] ראה זאב סגל, הזכות לפרטיות מול הזכות לדעת, שם, עמ’ 192.

[4] ע"א 213/69 חברת החשמל לישראל בע"מ ואח’ נ’ עתון "הארץ" בע"מ ואח’, פ"ד כג (2) 87, 91.

[5] ראה חוק לשון הרע (תיקון מס’ 1), תשכ"ז-1967, ס"ח 133, סעיף 8.

[6] זאב סגל, הזכות לפרטיות מול הזכות לדעת, עיוני משפט ט’, התשמ"ג – כרך כ"ד, עמ’ 175, בעמ’ 193.

[7] זאב סגל, הזכות לפרטיות מול הזכות לדעת, שם, בעמ’ 194.

[8] זאב סגל, הזכות לפרטיות מול הזכות לדעת, עיוני משפט ט’, התשמ"ג – כרך כ"ד, עמ’ 175, 194. בע"ש (י-ם) 40/93 טל צ’ק בע"מ נ’ רשם מאגרי המידע, פ"מ תשנ"ו (2) 212, 218 אומצה גישתו של פרופ. סגל בקשר לחלוקת ה’תועלת הציבורית’ לשתי הקטגוריות האמורות.

[9] ע"א 439/88 רשם מאגרי מידע נ’ ונטורה ואח’, פ"ד מח (3) 808, בעמ’ 826.

[10] שם, ענין ונטורה, בעמ’ 826.

[11] רע"א 3614/97 אבי יצחק, עו"ד נ’ חברת החדשות הישראלית בע"מ, פ"ד נג (1) 26.

[12] ע"א 439/88 רשם מאגרי מידע נ’ ונטורה ואח’, פ"ד מח (3) 808

[13] ע"א 1928/93 רשות ניירות ערך נ’ גבור סברינה מפעלי טקסטיל בע"מ, פ"ד מט (3) 177, בעמ’ 193-194.

[14] ראה ע"א 1928/93 רשות ניירות ערך נ’ גבור סברינה מפעלי טקסטיל בע"מ, פ"ד מט (3) 177, בעמ’ 194.

[15] מבחנים שהוצעו על-ידי השופט אליעזר ריבלין בפסק-דין של בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע בת"א (ב"ש) 530/85 יוסף מדינה נ’ חיים יבין ואח’, פ"מ תשמ"ו (ב) 427, 434. פסק-הדין ניתן שם בקשר לפרשנות המונח ’ענין ציבורי’ בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, אשר בהקשר זה יש לפרשו, לדעת השופט ריבלין, "על דרך ההרחבה" (שם, בעמ’ 434).

[16] שם, עניין מדינה, דברי השופט אליעזר ריבלין בעמ’ 436.

[17] שם, ענין מרדכי (מוטי) לוי, בעמ’ 22 לפסק-הדין.

[18] זאב סגל, "הזכות לפרטיות מול הזכות לדעת", עיוני משפט ט’, התשמ"ג, עמ’ 175, בעמ’ 194.

[19] שם, עניין אבי-יצחק, בעמ’ 79.

[20] רע"א 3614/97 אבי יצחק, עו"ד נ’ חברת החדשות הישראלית בע"מ, פ"ד נג (1) 26, 79.

[21] ע"א 439/88 רשם מאגרי מידע נ’ ונטורה ואח’, פ"ד מח (3) 808, בעמ’ 822.

[22] דברי השופט, אהרון ברק, כתוארו אז, בבג"צ 2481/93 דיין נ’ מפקד מחוז ירושלים ואח’, פ"ד מח (2) 456, בעמ’ 479.

[23] חיים פאל, זכות הציבור לא לדעת, הפרקליט לט’, חוברת ג’ עמ’ 533, בעמ’ 550.

[24] משה נגבי, חופש העתונות בישראל – ערכים בראי המשפט, (1995), עמ’ 119.

[25] ראה בענין גבור סברינה, ע"א 1928/93 רשות ניירות ערך נ’ גבור סברינה מפעלי טקסטיל בע"מ, פ"ד מט (3) 177.

[26] המ’ (ת"א) 5360/85 ברוך אבו חצירה נ’ העתון חדשות ואח’, פ"מ תשמ"ה (3) 478.

[27] עת"מ (תל-אביב-יפו) שבתאי קטש נ’ סאמי תלאווי – מנהל הבחירות בעיריית לוד ואח’, תק-מח 2003 (3) 7780, בעמ’ 2 לפסק-הדין.

[28] ת"א (ת"א) 69275/97 ליאור מילר ואח’ נ’ א ת כל קשר בע"מ ואח’ (לא פורסם), בעמ’ 11 לפסק-הדין.

[29] ראה זאב סגל, הזכות לפרטיות מול הזכות לדעת, עיוני משפט ט’, התשמ"ג, עמ’ 175, בעמ’ 195.

[30] ע"א 439/88 רשם מאגרי מידע נ’ ונטורה ואח’, פ"ד מח (3) 808, בעמ’ 826.

[31] ע"א 439/88 רשם מאגרי מידע נ’ ונטורה ואח’, פ"ד מח (3) 808, בעמ’ 826 ו- 827.

[32] שם, ענין ונטורה, בעמ’ 827.

[33] ראה בענין זה גם מאמרה של פרופ’ רות גביזון "הזכות לפרטיות וזכות הציבור לדעת", זכויות אזרח בישראל, קובץ מאמרים לכבודו של ח’ ה’ כהן (האגודה לזכויות האזרח בישראל, תשמ"ב) 177, בעמ’ 204-207. בעמ’ 208-209 קבעה פרופ. גביזון: "בהקשר של חיפוש צידוקים לפרסום ברבים של מידע, אין זה מספיק כי המטרה אותה רוצים להשיג היא ראויה או מותרת. צריך להראות כי המידע אותו מבקשים לפרסם חשוב להשגת אותה מטרה".

[34] שם, דב לוין, צנעת הפרט וסקרנות הציבור, בעמ’ 184.

[35] שם, דב לוין, צנעת הפרט וסקרנות הציבור, בעמ’ 184.

[36] משה נגבי, חופש העתונות בישראל – ערכים בראי המשפט, (1995), 120.

[37] ראה הצעת חוק הגנת הפרטיות, הצעות חוק 1453, עמ’ 210.

[38] ראה ת"א (חיפה) 923/95 עזבון המנוח הינו ג’מאל נ’ מדינת ישראל, תק-מח 2000 (3) 159, 160. בית-המשפט מצא שם "רשלנות או מחדל" בפעולת מגן דוד אדום ומשטרת ישראל, שלא הפסיקו פרסום על חשד כי אדם שנפטר חולה באידס, כאשר כבר ידעו בוודאות שהוא לא היה חולה במחלה.

שתפו את הפוסט:

Facebook
Twitter
LinkedIn

דירוג האיכות של Dun's 100 לשנת 2024: משרד דן חי ושות' דורג שוב בקבוצת האיכות הראשונה בתחום הסייבר

דירוג האיכות של מדריך dun’s 100 פרסם את דירוג משרדי עורכי הדין לשנת 2024. בתחום הסייבר המדריך דירג, את משרד דן חי ושות', שוב, תחת ...

הרשות להגנת הפרטיות פרסמה גילוי דעת בנושא איסוף מספרי תעודות זהות וצילום תעודות זהות

בעת האחרונה ישנה מגמה גוברת של בתי עסק הדורשים מהלקוח למסור מספר תעודת זהות לצורך מתן שירות, ולעיתים אף דורשים למסור צילום של תעודת הזהות ...

טיוטת מסמך מדיניות חדשה בנושא איסוף ושימוש במידע ביומטרי במקום העבודה

על רקע המגמה הגוברת בשימוש טכנולוגיות לזיהוי ביומטרי אשר נעשה על ידי ארגונים לצרכי בקרת נוכחות עובדיהם, הרשות להגנת הפרטיות פרסמה לאחרונה (15.02.2024) מסמך מדיניות ...

באירופה עובדים. ה-AI ACT אושר.

מאת : צוות דן חי הפרלמנט האירופי אישר (13.03.2024) את תקנות הבינה המלאכותית (AI ACT). המדובר בחקיקה הראשונה מסוגה בעולם ובאה להסדיר את הפיתוח ההפעלה ...
דילוג לתוכן