29 בפברואר 2024 14:40

האם שמועה יכולה להפוך לידיעה עיתונאית?

השמועה ש"א" היא אחותו של שחקן הכדורגל חיים רביבו היתה באוויר כבר מספר שבועות. שמעו על זה מפה לאוזן, שמעו על זה במיילים שנשלחו לתפוצות רחבות, ומהן הלאה לתפוצות רחבות עוד יותר, והיו גם "טוקבקים" ששלחו רמזים בכיוון.

רק אחרי שחלפו שבועות רבים, הרים אחד העיתונים את האתגר, צילצל לבחורה ושמע ממנה שלא היו דברים מעולם. אם לא היה נעשה המהלך, יכול להיות שעד היום התחושה באוויר היתה, שלמשפחתו של חיים רביבו יש מעורבות בפרשה.

המזל של אוולין רביבו, אם אפשר לכנות את הדברים כעניין של "מזל", הוא שעל פרסום שמה של "א" חלה מגבלה על-פי חוק. אחרת, יכול מאוד להיות שכבר היינו קוראים את שמה באחד העיתונים.

אבל דומה שהיום, כאשר מדובר בעניינים שלא חל עליהם איסור פרסום, האצבע על ההדק קלה יותר. איש הישר בעיניו יעשה. וכך, במציאות הזו, יכול עיתון לחדור לתוך הזוגיות של נינט טייב ויהודה לוי, לפזר רמזים על בגידה אפשרית של נינט, להתנצל מאוחר יותר, כאילו כלום לא קרה, ועוד להסביר את חוקי המשחק: "אנחנו היינו לפני נינט ונהיה גם אחריה", כפי שהסביר אחד העיתונים בראיון בערוץ 10 השבוע.

בעידן של ימינו, כאשר אתרי האינטרנט מדווחים לנו בזמן אמת על ההתרחשויות, מאפשרים לשלוח "טוקבקים" ולנהל בלוגים, דומה שהעתונות המודפסת, כמו אתרי האינטרנט עצמם, מרגישים שהתחרות הגוברת בינהם גם פורצת גבולות ומאפשרת את מה שרק אתמול היה אסור.

כך אנחנו מוצאים עצמנו קוראים את אותם מדורי רכילות בעיתונים ומוצאים בפנים את אוסף השמועות ששמענו אתמול במספרה או בבית-הקפה.

השאלה האמיתית היא לא למה זה קורה, אלא האם זה לגיטימי? האם שמועה יכולה להפוך לידיעה עיתונאית בלי שתעבור דרך מסננת כזו או אחרת קודם לכן? האם עיתונות צריכה להיות כזו שמביאה לנו הביתה את הרכילות של בית-הקפה השכונתי ולמעשה להחליף את מקומו? או האם כל מדריך טלויזיה שרוצה לצלוח את היקף התפוצה הנחוצה להבטחת קיומו, יכול לבסס את עצמו על חומר מפוקפק שכזה?

התשובה שכל אחד הסולד מתרבות זו של הפצת השמועות דרך העיתונים, היא שצריך לעשות מעשה. ובמדינה מתוקנת המעשה המיידי העולה בראש הוא ש"צריך לשנות את החוק", אם להשתמש בעוד משפט של בתי-קפה. אלא שהחוק במדינה שלנו הוא די מתקדם. החוקים שעוסקים בלשון הרע ובהגנה על הפרטיות קובעים בצורה ברורה את זכותו של האזרח לכך שלא יבוזה, בין היתר בתקשורת, שחייו הפרטיים לא יהפכו לנחלת הכלל ללא כל בסיס מוצדק לכך, ושחיי היום-יום שלו לא יהיו בסיס למיטרד של צלמים במעקבים צמודים ועיתונאים חטטניים.

הבעיה באכיפת החוק. אחת כמו נינט טייב הלכה מספיק רחוק, כשרק הצהירה שהיא שוקלת לתבוע את העיתון שפגע בה. העיתון מצידו ראה את התמונה ומיהר להתנצל. המשוואה שעומדת לעיני "סלברטאים" מול המבוכה שמצאה את נינט היא ברורה: אם יתבעו את העיתון, זה יתנקם בהם חזרה. הדרך לכך פשוטה, מספיק שלא יזכירו יותר את שמו של אותו מפורסם בעיתון.

הטיפול בתופעה צריך להיות, לכן, בידי גוף אחד. אולי זו השעה למועצת עיתונות פעילה, לגוף שיפקח על התקשורת ויהווה בית-דין פנימי. עורך-דין שסורח צפוי לטיפול של לשכת עורכי-הדין, לעובדי מדינה יש בית-דין פנימי. איפה אותו גוף שידאג לטפל בתקשורת, כשזו סוטה מדרך החוק? לשנות את החוק לא צריך, צריך לדעת רק איך ליישם אותו.

שתפו את הפוסט:

Facebook
Twitter
LinkedIn

הרשות להגנת הפרטיות: המלצות שימוש בעמדות טעינה לכלי רכב חשמליים

ביום 22.2.2024 פרסמה הרשות להגנת הפרטיות מסמך העוסק בנושא עמדות טעינה לרכב, זאת על רקע המגמה הגוברת בשימוש  בכלי רכב חשמליים (EV –Electric Vehicle), אשר ...

ישראל שומרת על החלטת התאימות להעברת מידע מהאיחוד האירופי.

"מעמד התאימות (Adequacy) ניתן על ידי האיחוד האירופי לפי תקנה 45 לתקנות ה-GDPR, למדינות שרמת הגנת המידע בהן תואמת לרמת ההגנה על מידע אישי הנוהגת ...

הצבת מצלמות במקום העבודה כעילה מספקת לפיטורים כדין מפוטר

צוות דן חי ברשת בפסק דין שניתן ב12 בדצמבר בבית הדין האזורי לעבודה נקבע תקדים חדש ומעתה במצבים מסוימים, הצבת מצלמות במקום העבודה עלולה לעלות ...

גמישות בהעברת מידע בעת חירום – מלחמת חרבות הברזל

צוות דן חי ברשת המוסדות להשכלה גבוהה ידעו מי מהסטודנטים שלהם שירת במילואים גם בלי לקבל את המידע מהסטודנטים עצמם. מעבר המידע הזה יקרה ככל ...
דילוג לתוכן