גם משרד התקשורת רוצה להיות לנו לאח גדול. מיוזמה שלו שמתגלגלת בימים האחרונים עולה, כי המשרד שוקל לבצע "הסדרה בעניין אתרים ותכנים פוגעניים באינטרנט", בדרך של תיקון רישיונות ספקי הגישה. בהתאם ליוזמה זו הספקים יידרשו להציע למנויים את השירות בשתי דרכים: הן בהתקנה מקומית והן באמצעות מערכות ספק הגישה (ללא צורך בהתקנה מקומית), לבחירת המנוי.
המשמעות המעשית של יוזמת משרד התקשורת היא, שלכל מנוי תהא היכולת לקבל באופן יומי דיווחים אודות האתרים אליהם גלשו כל אלו המשתמשים ברשת, בין אם מדובר בעובדי החברה שמנוי נרשם על שמה, בבני הבית, שוכרי משנה או משתמשים שהתחברו לרשת האלחוטית של בעל המנוי. אין ספק שמכל אלה, האפשרות של מעביד לעקוב אחר האתרים בהם גלשו עובדיו, היא הבולטת במיוחד. השאלה שעולה בהמשך לכך היא, האם מעקב כזה ראוי?
עד לפני שנים אחדות, כאשר עובד חדש היה מגיע למקום עבודתו, מעצם העובדה שקיבל לרשותו טלפון, מחשב, רכב צמוד או עזרים אחרים לשימושו מידי המעסיק, הייתה נגזרת הסכמתו המשתמעת ("מכללא") לכך שהמעסיק יעשה בעזרים האלה כבשלו, גם אם תהיה בכך פגיעה בפרטיות העובד. במסגרת זו היה המעסיק רואה עצמו חופשי לקבל פירוט שיחות יוצאות של העובד, להאזין לשיחות, לעיין במיילים, לעקוב אחר מיקומו של העובד ועוד שורה של פעולות מעקב פוגעניות נוספות כמו מעקב אחר האתרים בהם גלש העובד.
את שינוי הגישה בתחום סימן התיקון לחוק הגנת הפרטיות, שהתקבל בחודש יוני 2007. במסגרת שינוי זה נקבע כי כדי לקבל הסכמה לפגיעה בפרטיות, על הסכמה זו להיות "מדעת". בעקבות השינוי התבססה הדעה כי אין די בקבלת הסכמה מכללא מעובד לפגיעה בפרטיותו, רק מעצם עבודתו במקום המצוי בחזקת המעסיק ותוך שימוש בכלי העבודה שהועמדו לרשותו במקום העבודה, אלא יש לחתור לקבלת הסכמה מפורשת של העובד אשר תעמוד בשורה של דרישות. דעה זו קיבלה חיזוק לפני כארבע שנים בפסיקת בית-הדין הארצי לעבודה בעניין טלי איסקוב. על-פיה בשל היחסים הבלתי שוויוניים בין העובד למעסיק, על הסכמת עובד לוותר על פרטיותו להתקבל מראש ולא בדיעבד, מרצון חופשי, במפורש ולא מכללא, ולטובת תכלית ראויה של המעסיק. בנוסף לכך נקבע כי על המעסיק לפעול במידתיות, תוך בחינת חלופות פוגעניות פחות, ובצמידות למטרה שלשמה ניתנה ההסכמה, אם ניתנה.
בדרישות שעל מעסיק לעמוד בהן כדי לפגוע בפרטיות העובד, יש איזון מעניין. הן יוצרות דו שיח בינו לבין העובד שתכליתו, בסופו של דבר, טובת מקום העבודה תוך פגיעה מצומצמת בעובד. אל תוך מרקם עדין זה מבקש לפרוץ עכשיו משרד התקשורת עם היוזמה שהוא מעלה.
בדרך כלל כאשר מעביד מבקש לדעת את פרטי הגלישה של עובדיו, הרצון הזה מגיע ממקום חיובי. אותו מעסיק פותח לעובדיו את אפשרויות הגלישה באופן חופשי בתנאי שלא יגלשו באתרים מסוימים, כגון אתרי פורנו, ומציע, שב’תמורה’ לכך יסכימו העובדים כי יבדוק מעת לעת את האתרים אליהם הם גולשים לבדוק אם הם עומדים בתנאי ההסדר. אפשרות אחרת למעביד, היא לחסום באופן שרירותי את אפשרות גלישת העובדים באתרים מסוימים. בין שתי אפשרויות אלה, חדירה גסה וחד צדדית של המעביד לפרטיות העובד, ברוח הצעת משרד התקשורת, לא רק שאינה ראויה, היא גם לא דרושה ויש להניח שהיוזמה באה בעקבות רצונו של פקיד זה או אחר במשרד לקבל כותרת ולא מעבר לכך.
ככל ויוזמת משרד התקשורת תקרום עור וגידים, ראוי יהיה לעצור אותה ויפה שעה אחת קודם. אם הכנסת לא תעשה את המלאכה, סביר להניח שיהא זה בית המשפט העליון, אשר יקבע כי חקיקה כזו פוגעת בזכות היסוד שלנו לפרטיות. יהא אז מקום רק להצטער שמשרד ממשלתי לא השכיל להבין את תוצאות מעשיו עוד לפני שהחל לחולל לחינם את המהומה.
