במשרד התחבורה העלו בימים האחרונים רעיון חדש ומהפכני לשינוי שיטת מיסוי הרכב בישראל. על-פי הרעיון הזה, רכב ימוסה בהתאם לשימושים שנעשים בו בפועל. כך, ככל שכמות הנסיעות ברכב תגדל, המס יגדל. אך בכך לא די. רכב שימצא נע בכבישים עמוסים או במרכזי הערים, יגרום לבעליו לשלם מס גבוה יותר.

כדי לאסוף את כל הנתונים על תנועת הרכב ואופן השימוש בו לצורך חישוב המס הזה, מציעים במשרד התחבורה לקבוע חובה להתקין בכל הרכבים מערכת איכון לווינית, כזו שתאפשר ל"אח הגדול" ממשרד התחבורה לדעת היכן אנו נמצאים עם הרכב בכל שעות היום. ניסוי בעניין, כך מבטיחים, יצא לדרך בקרוב; אולם בשאלה אחת לא יעסקו אנשי הניסוי: האם זה לגיטימי שהאח הגדול ממשרד התחבורה ידע היכן נמצאים הנוהגים ברכב בכל שעות היום? האם זה לגיטימי להכריח את הנהגים לדווח ולתת דין וחשבון לרשויות על מקום הימצאם בכל עת?

אין ספק ששאלת גובה המס הנגבה על קניית רכבים בישראל ראויה לדיון מעמיק. בישראל משלמים מס העולה על שווי הרכב וממשיכים לשלם מס, כאשר צורכים דלק לרכב. אפשר וראוי למצוא תחליפים רבים ומגוונים לשיטת המס הזו, אבל המתווה שמעלה משרד התחבורה נשמע פשוט מופרך. יותר מכך, מופרך ככל שיהיה, המיזם הזה של משרד התחבורה אכן אמיתי. עיון מעמיק יותר בתכנית המיזם מוביל למסקנה, כי יש בהצעה הזו זילזול קשה ובוטה בזכותו של האזרח לפרטיות, בזכותו להעזב לנפשו ולא להיות מטרה נעה על מפה ממוחשבת שמחזיק השילטון, כאילו היינו אזרחי מדינה כמו סוריה, בה השלטון רוצה לדעת על מיקומנו בכל רגע נתון.

למרבה הצער, הנטיה של מוסדות השילטון לזלזל בזכותנו לפרטיות אינה חדשה. המיזם של משרד התחבורה הוא רק חוליה נוספת במגמה הגוברת הזו. כך, לפני כארבע שנים חוקק חוק נתוני תקשורת, המאפשר לרשויות האכיפה לקבל, ביתר קלות, נתונים המראים עם מי, מתי ואיפה דיברנו בטלפון; היכן, ובאיזו תדירות ביקרנו בשיטוטנו באינטרנט. לאחר חוק זה, חוקק חוק תעודת הזהות הביומטרית המאפשר למדינה לאסוף את טביעות האצבע שלנו; הורחבה המסגרת של חוק שירות נתוני אשראי המאפשר לגופים ואף לאנשים פרטיים שונים לקבל בנקל את התמונה הפיננסית המלאה על כל אזרח והוקם מאגר די.אנ.איי במשטרה. בקנה מצויים חוקים נוספים, כגון חוק שיאפשר איסוף של כל המידע הרפואי על אזרחי המדינה או חוק שיאפשר חיפוש סמוי בבתי אזרחים החשודים במעשה זה או אחר. עם כל החוקים הללו, חוק כזה, פי שנרקם במשרד התחבורה, עוד לא היה.

באקלים שבו הזכות לפרטיות נרמסת על-ידי האקרים מסעודיה וגורמים עוינים אחרים, היה הגיוני לצפות שדווקא המדינה תהא זו שתנסה להגן על אזרחיה, תצניע לכת בעניין הפגיעה השלטונית בפרטיות ותגביר, תחת זו, את החקיקה המגנה על הפרטיות בישראל. במקום זאת, מגמת החקיקה בנושא רק מחזקת את היפוכו של הדבר. הרעיון החדש, שיאפשר לדעת היכן אנחנו נמצאים בכל רגע ביום, יוצר את הרושם שהזכות לפרטיות בכלל לא נלקחה שם בחשבון. פשוט לא חשבו על הזכות לפרטיות; או שחשבו והחליטו שהיא אינה חשובה.

במדינה שבה השלטון יכול לדעת היכן נמצאים האזרחים שלו בכל רגע ורגע ביום, אין ספק שהזכות לפרטיות נעלמת כליל. מקומה של מדינה כזו הוא בחבורה של מדינות חשוכות שמונהגות על-ידי משטרים שלא לוקחים בחשבון זכויות אדם בסיסיות בדרכיהם. קבלת ההצעה, יכניס את ישראל לאותה חבורה ממש.

האמת, כאשר שומעים את פרטי המיזם ההזוי הזה של משרד התחבורה, קשה להאמין. אם עד היום ידענו שהמדינה יכולה לדעת היכן אנחנו נמצאים רק כאשר אנחנו חשודים שעברנו עבירה או בנסיבות של מצוקה חלילה (חוק נתוני תקשורת), הנה באה לאוויר העולם הצעה מקיפה יותר, זו שתאפשר לאדונים הנכבדים ממשרד התחבורה (ואולי לא רק להם) לדעת באופן שוטף היכן אנחנו נמצאים, בהתאם למיקום הרכב שלנו. אין ספק שההצעה הזו נשמעת יותר כמו פרק בספרו של ג’ורג’ אורוול. לפעמים צריך ’להרוג’ רעיון כשהוא עוד בחיתוליו. יש לקוות שזה יהיה, בסופו של דבר, דינו של הרעיון המופרך הזה, הפעם מבית היוצר של משרד התחבורה.

שיתוף
נמנה על המובילים בתחום ההגנה על הפרטיות, המידע האישי, אבטחת המידע וההתגוננות מפני מתקפת סייבר במשפט הישראלי. בנוסף לכך התמחה במקרקעין ומשפט מסחרי ועוסק אף בלשון הרע, זכויות יוצרים, חוזי IT, חתימה אלקטרונית, ליטיגציה מסחרית, התגוננות מפני תובענות ייצוגיות ודיני ספורט. משמש כבורר במסגרת סכסוכים עסקיים בתחום שונים, לרבות בתחום חוזים מסחריים, מקרקעין וספורט. חבר המועצה הציבורית להגנת הפרטיות במשרד המשפטים (2007-2012), יו"ר ועדת הגנת הפרטיות של לשכת עורכי-הדין בישראל (2006-2011), מרכז תחום הפרטיות בלשכה ונציג הלשכה בדיוני הכנסת בתחום הפרטיות, מאגרי מידע והאזנות סתר (2011-2015), חבר ועדת אנגלרד לבחינת השאלות הנוגעות לפרסום פרטים מזהים בפסקי דין והחלטות של בתי משפט (2011-היום). דיין בבית-הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי-הדין (2005-2010). מייסד הועדה למשפט וספורט בלשכת עורכי הדין והראשון שעמד בראשה (2003-2005), ועדה שפרסמה בחודש ספטמבר 2005 את דו"ח דן חי לשינויי חקיקה בתחום הספורט. מחלוצי העוסקים בתחום המשפט והספורט בארץ, תוך ייצוג עשרות רבות של ספורטאים, בעיקר כדורגלנים. מרצה מהחוץ במוסדות אקדמאים בנושא ההגנה על הפרטיות בישראל ודיני ספורט. תחומי עיסוק עיקריים: ייעוץ לבנקים, חברות ביטוח, בתי השקעות, חברות פיננסיות, חברות סלולר וארגוני בריאות בנושאי פרטיות, המידע האישי, אבטחת מידע ומוכנות למתקפת סייבר, כולל ייצוג בפני הרשות למשפט טכנולוגיה ומידע במשרד המשפטים (רמו"ט). ייצוג בהליכים משפטיים בתביעות בנושאי פרטיות, האזנת סתר, נתוני תקשורת, אינטרנט, לשון הרע, מסרים שיווקיים על-פי חוק התקשורת ('ספאם'), זכויות יוצרים וספורט, לרבות בתובענות ייצוגיות. ייצוג בעתירות לבג"ץ, עתירות מנהליות צווי מניעה וצווי עשה. ייעוץ בנושא החתימה האלקטרונית וייצוג בעלי זכויות יוצרים וסימני מסחר בעסקות רישוי והליכים משפטיים. ייצוג ספורטאים בפני אגודות ספורט, התאחדויות ואיגודי ספורט בארץ ובפני הארגונים המרכזים את ענפי הספורט בעולם.