המאבק בקדימה החזיר את ח"כ שאול מופז אל תקופת הבחירות הפנימיות במפלגה. בראיון לאחד ממוספי סוף השבוע הוא הכריז כי בבחירות האלו "התוצאות הוטו; נעשו מעשים על סף הפלילי". האשמות חמורות, ללא כל צל של ספק.
בזיכרון הציבורי ההאשמות האלו נשמעות מעט מוכרות. חזרה אל הפרסומים שפורסמו מיד לאחר אותן בחירות מזכירה, שמופז כבר טען טענות דומות בעבר. השאלה העולה מדברים אלו, הינה היכן היו אנשי מפלגת קדימה מאז ועד היום? האשמות כל-כך כבדות לא ראוי שיבדקו?
עיון בפרסומים שעסקו באותן בחירות מקדימות בקדימה, מאז נערכו ועד היום, מעלה כי ההאשמות עליהן מדבר מופז כבר נבדקו בעבר על-ידי המוסדות הפנימיים של המפלגה ואפילו היתה איזו חקירה של המשטרה בעניין. כל אלו לא הצליחו למצוא כל בסיס לאותם אי-סדרים עליהם מדבר מופז. את הבדיקות הללו מופז לא מצא לנכון להזכיר.
יתכן שלמרות קיומן של בדיקות בעבר מופז צודק. השאלה היכן עומד מופז אם יתברר, שלא רק שאין כל בסיס להאשמותיו, אלא שהוא גם היה מודע לכך שאלו חסרות כל בסיס? ציבורית מסקנה כזו אולי תפגע בו. משפטית, הוא יכול להיות רגוע.
אין ספק שאילו מופז לא היה חבר-כנסת, הוא היה מעט ניזהר בלשונו, אחרת היה מסכן עצמו בפני תביעת לשון הרע גדולה מטעם המפלגה והאנשים שהיו מעורבים מטעמה באותה מערכת בחירות עליה דיבר.
אלא שבהיותו חבר-כנסת זוכה מופז להגנה די גורפת. כל שעליו להראות הוא שדבריו נאמרו במסגרת תפקידו כחבר-כנסת או למען מילוי תפקידו. אף אילו היה מפרט דברים הפוגעים בפרטיות של מאן דהו, היו זוכים אלו להגנה זהה.
אין ספק שניתן להבין את מהות ההגנה הרחבה לה זוכים חברי-כנסת בחוק איסור לשון הרע או בחוק הגנת הפרטיות. בזכותה יכולים אלו למלא את תפקידם ללא מורא החוק ומבלי להיות מוטרדים מפני האפשרות, שיתבעו בגין לשון הרע או פגיעה בפרטיות. בזכות חסינות זו יכול חבר-הכנסת לחקור ולברר אירועים, להתריע על תופעות ולהתבטא כנגד התרחשויות חמורות, בעניו.
יחד עם זאת, חבר-כנסת יכול לעשות שימוש לרעה בחסינות לה הוא זוכה, ולצאת בהצהרות בעניינים המוכרים לו עד כדי כך, שהוא יודע או צריך היה לדעת שאין כל בסיס לדבריו. יתרה מכך, חבר-כנסת יכול לנצל את ההגנה שמקנה לו החוק לצורך השתלחות חסרת רסן, זדונית או בוטה, כזו שההיגיון הישר לא היה מאפשר אף לא לחבר-כנסת. האם גם אז נעניק לחבר-הכנסת את ההגנה המלאה ונצדיק אותה בטענה שהיא נחוצה לו "למען מילוי תפקידו", כלשון המחוקק?
עיון בחוקים הרלבנטיים מעלה, כי להגנה דומה זוכים שורה של בעלי תפקידים נוספים. החל משרים, דרך שופטים, דיינים, בוררים, חברי ועדת חקירה ועד מבקרים פנימיים או חיצוניים וכל מי שמפרסם דברים שהוא "חייב לעשותם על-פי דין", כלשון החוק.
אין ספק שיש ליתן לחבר-כנסת את הכלים המתאימים לפעול. כך גם לגבי כל אותה שורה ארוכה ומכובדת של בעלי תפקידים, שזוכים להגנה דומה בחוק. מבחינה זו ההגנה שמעניק המחוקק ראויה. אך כמו כל דבר במשפט, ראוי היה גם שם לקבוע גבולות ברורים להגנה הזו. גבול כזה יכול להיות שלילת ההגנה מפני דברים, שהדובר יכול היה או צריך היה לדעת שאינם נכונים. אמירות פוגעניות זדוניות, ללא ספק, אינן ראויות לכל הגנה. גם לא אם הדובר הינו חבר-כנסת.
שהרי לצד אותה הגנה, איש מבין המחוקקים אינו חפץ להעניק מקלט, לאלימות מילולית ולפוגעניות זדונית. לאלו יש להעניק את אותם כלים שהחוק מאפשר, כנגד כל אזרח אחר.
