האם בעידן הדיגיטלי, בו המידע זמין ונגיש, רוצחים יכולים לחיות בידיעה שלאחר ריצוי עונשם השם שלהם לא יהיה מוזכר יותר בפרסומים אודות מקרה הרצח שביצעו? מסתבר שכן. כך קבע בית המשפט החוקתי הפדרלי בגרמניה בהסתמך על סעיף 17 לתקנות האירופאיות לאבטחת מידע (GDPR).
העותר, אזרח גרמני, הורשע ברצח כפול וניסיון לרצח בשנת 1982 בפרשייה שהסעירה את גרמניה ונידון למאסר עולם. בשנת 2002 השתחרר מהכלא, ולאחר שהתקשה למצוא עבודה ולהשתלב בחיי החברה, בשנת 2009, גילה ששמו המלא מופיע בכלל הפרסומים, קרי, מאמרים הקשורים לפרשיית הרצח. בעקבות זאת, הגיש בקשה לצו מניעה לפרסום שמו, שהתקבל, כנגד העיתון הפופולרי דר שפיגל (Der Spiegel), בו כלל הפרסומים והמאמרים המאזכרים את שמו המלא כמבצע הרצח ונמצאים בארכיון העיתון.
כעבור 3 שנים (2012), ביטל בית המשפט העליון את צו המניעה בערעור שהגיש העיתון, כשהבסיס לקביעה זו היה כי בנסיבות המקרה הזה, זכות הציבור לדעת, חופש הביטוי וחופש העיתונות גוברים על זכותו של הרוצח לפרטיות ואנונימיות. בית המשפט התחשב בכך שהגישה לארכיון העיתון הייתה מוגבלת ורק באמצעות חיפוש ממוקד ניתן היה להגיע לאותם הפרסומים. מבין הנימוקים וההצדקות של בית המשפט העליון ניתן ללמוד על עמדתו דאז; עוצמת הליקוי, קרי, גודל החשיפה לאותם פרסומים אינו קטסטרופלי המצריך את התערבותו של בית המשפט.
העותר שסירב להשלים עם הכרעת בית המשפט העליון הגרמני, הגיש עתירה לבית המשפט החוקתי הפדרלי, על מנת להסיר את שמו מאותם מאמרים ופרסומים הנמצאים בארכיון של מגזין העיתון (וכתוצאה מכך נמצאים ברחבי האינטרנט בדגש על מנועי החיפוש האינטרנטיים).
בשונה מגלגולי התיק הקודמים, בשנת 2018 נכנסו תקנות האירופאיות לאבטחת מידע (GDPR) שביניהן סעיף 17 "הזכות להישכח", דבר שנתן יתרון לעותר (רוצח מורשע) בעתירה שהגיש לבית המשפט החוקתי הפדרלי.
בניגוד לערכאה הקודמת, במבחן השיקולים והאיזונים, בית המשפט הפדרלי הטה את כף המאזניים לטובת הזכות לפרטיות, כשהזכות להישכח נתנה את הטון הסופי והמכריעה לכך. הנימוקים העיקריים להחלטת בית המשפט היו, שבעידן הטכנולוגי המודרני הכולל מנועי חיפוש אינטרנטיים, המידע נגיש והחשיפה כה גדולה, כך שאפילו שעברו 18 שנים מאז שהשתחרר מהכלא, המקרה מלווה את העותר בכל רגע נתון ומונע את השתלבותו בחברה, חרף שכבר ריצה את עונשו. בית המשפט הוסיף ונימק כי תפקידה של הזכות לפרטיות, בין היתר, להגן מפני הפצת מידע העשוי להשפיע באופן משמעותי על התפתחותו האישית של האדם
לאורך פסק הדין, חזר ועלה נושא "ממד הזמן של המידע" כך שאם מידע בעבר היה זמין לציבור במשך זמן מוגבל ואחר כך נשכח, וכתוצאה מכך במרבית המקרים רק הדור שחי בתקופת הפרסום הראשוני היה חשוף לאותו מידע; כיום בעידן הטכנולוגי, מידע שפורסם נגיש לכולי עלמא, לצמיתות ובאופן מידי. לא מספיק היום שפרסום מידע אודות אדם יהיה מוצדק ומהימן בזמן הפרסום, אלא שהפרסום יהיה מוצדק ורלוונטי בכל רגע בו הוא נגיש לציבור.
בסופו של פסק הדין, בית המשפט בהערת אגב הציע מספר הצעות כיצד ניתן לאזן בין האינטרסים ובעיקר לצמצם את הפגיעה בחופש העיתונות וחופש הביטוי כתוצאה ממחיקת השם בכל הפרסומים. אך לאחר ההצעות קבע כי אין ביכולתו לפקח ולהבטיח שכלל הפרסומים ימחקו מרחבי הדיגיטל. משכך, הורה "להשחיר" או להסיר את כלל הפרסומים הדיגיטליים בהם שמו של העותר מופיע בהקשר מקרה הרצח.
