מאת עו”ד דן חי

התחושה המלווה בקשה של שומר בכניסה לחנות להציץ לנו לתוך התיק, הפכה מזמן להיות תחושה שגרתית במציאות הביטחונית שלנו. דומה שאיש אינו מפקפק בנחיצות הבדיקה הזו ואף יהיו כאלה שיבקרו את הדרך שבה היא נעשית ודווקא לחומרה. יגידו: “השומר הזה לא באמת בודק” ודברי ביקורת דומים.

אבל אם נעשה בדיקה כזו, של חיטוט אל תוך התיקים שלנו, גם בכיוון ההפוך, ביציאה מהחנות או מהקניון? זה כבר סיפור אחר. בדיוק כמו שהבדיקה בכניסה תתקבל בשיא השגרתיות, דומה שביציאה התגובה תהיה באופן קיצוני הפוכה. תגובה שאומרת, כי אין לחנות זכות לחטט ללקוח בתיק. למרות שזה אותו תיק עם אותה תכולה, רק הכיוון שונה – בדרך החוצה ולא פנימה. האם באמת יש הבדל? ואם יש, האם הוא באמת מצדיק תגובה אחרת?

ההבדל מתחיל, ללא ספק, בתחושה של הנבדק. אם בכניסה לחנות הוא מרגיש משתף פעולה עם ביטחון החנות והשוהים בה יחד אתו, ביציאה הדברים מתפרשים אחרת ובצדק. הבדיקה ביציאה הרי נועדה לבדוק אם היוצא לא גנב משהו מהחנות. פניה אליו לצורך עריכת בדיקה, במקום שבו רוב היוצאים אינם נבדקים, יכולה לעלות טענה של פגיעה בשם הטוב. טענה אפשרית אחרת יכולה לשלוח את הטוען אל חוק הגנת הפרטיות. שם נקבע איסור על בילוש והתחקות העלולים להטריד או כל הטרדה אחרת.

מהצד השני, אם יימצא כי יש ממש בטענות מהסוג הזה של פגיעה בשם הטוב או הפרטיות, תוכל החנות לטעון שעומדת לימינה אחת ההגנות שנקבעו בחוק ובמיוחד זו המדברת על פעולה שנעשתה מתוך עניין אישי כשר של הפוגע. החנות תטען שהיה לה חשד לחשוב שאדם מסוים גנב סחורה מהחנות, ולכן הייתה לה ההצדקה לערוך את הבדיקה בכדי להתגונן מפני גניבות.

מי יצא צודק? התשובה תלויה מאוד בנסיבות. ביוני 2006 נכנסה גברת בשם עפאף ח’טיב עם בנה לסניף של רשת H&O במרכז ביג בכרמיאל. לאחר עריכת הקנייה ועם יציאתם מן הסניף נתבקשה הגברת, על ידי השומר שניצב בפתח החנות, לפתוח את התיק. לטענתה, השומר עמד בכניסה לחנות וחסם את דרכה בידו “באופן פרובוקטיבי”. גברת ח’טיב סירבה לפתוח את תיקה וביקשה להיפגש עם מנהל הסניף, אשר לדבריה הסביר לה כי אין היא צריכה להתנגד לבדיקה וכי הדבר אינו אמור להפריע לה אם היא בטוחה שלא עשתה דבר שאינו בסדר. גב’ ח’טיב נעלבה מדברי המנהל ובתגובה רוקנה את תכולת התיק שלה על שולחנו, ואכן נתגלה כי כל החפצים בו שייכים למבקשת. כאן התחיל מסע של גב’ ח’טיב בשלוש ערכאות משפטיות עד בית המשפט העליון. בכולם טענה לפגיעה בפרטיותה.

בית משפט השלום בחיפה, שהיה הראשון לדון בעניין, פסק כי בעצם הבקשה לא נגרמה לח’טיב הטרדה אחרת, כעולה בחוק ולא נפגעה פרטיותה. על ריקון התיק נפסק כי נעשה בהסכמתה. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור על פסיקת השלום. השופט יצחק עמית קבע שם: “אני נכון להניח כי חיפוש בתיק מהווה פגיעה בפרטיות, אלא שבמקרה דנן עדיין לא הגענו לחיפוש בתיק… לצורך הדיון, אני נכון להניח כי בקשה לפתיחת התיק מהווה פגיעה בפרטיות, אלא שחוק הגנת הפרטיות גם מעניק הגנות. במקרה דנן, לנוכח מכת הגניבות בחנות, ברי כי יש לחנות אינטרס לגיטימי להגן על עצמה מפני גניבות”. בקשת רשות ערעור לעליון בתיק נדחתה אף היא. השופט יורם דנציגר קבע שם: “כלשעצמי, איני סבור כלל כי הבקשה שהופנתה למבקשת לפתוח את תיקה עולה כדי פגיעה בפרטיות לפי חוק הגנת הפרטיות”.

שני מקרים דומים אחרים אירעו באותן השנים אך הסתיימו בערכאה הראשונה. המקרה הראשון היה של כרמלה לוי, אשר בבואה לצאת מסניף של רשת סופרפארם נדרשה להסכים לחיפוש בתיקיה ובגופה בטענה כי היא חשודה בגניבה. גב’ לוי טענה שם לפגיעה בשמה הטוב, לאחר שהשומר בחנות הטיח בה כי היא גנבת. בית משפט השלום בראשון-לציון קבע שם בהקשר לכך, כי זכותה של חנות למנוע גניבות בתחומה, אך מנגד עליה לעשות כן תוך שמירה על כבודו של הלקוח: “גם מקום בו מתעורר חשד שמא נטל סחורה שלא ברשות, הרי שהבירור עמו צריך להיעשות בצורה מידתית, ומתוך נימוס וניסיון להימנע מהלבנת פניו ברבים”. מקרה דומה אחרת הסתיים מעט אחרת, כאשר גב’ גלית מחלוף טענה כנגד חנות לפגיעה, שנגרמה בדרישת המאבטח לרוקן תיק בפומבי לפני היציאה מחנות, בכדי לבדוק אם אין בו חפצים גנובים. בית משפט השלום ברמלה לא אהב את הדרך שבה נעשו הדברים, מצא בכך פגיעה בשם הטוב אך השית בגין כך פיצוי נמוך.

המסקנה העולה מכל המקרים שנדונו בפסיקה, יוצרת איזון. מצד אחד מותר לחנות לבדוק תיק של אדם ביציאה מהחנות, אך כדי לעשות זאת צריך להיות חשד סביר שאכן אותו לקוח גנב סחורה מהחנות. בהמשך הפניה צריכה להיות דיסקרטית, בסגנון “תוכל רגע לבוא איתי לצד” או דיבור ברמה של לחישה ממש, שהסובבים לא יוכלו לשמוע והעיקר לא לעורר תשומת לב הנוכחים בחנות, כדי שהלקוח הנבדק לא יוכל להגיש מבויש ומושפל. מותר, אם כן לבדוק, השאלה היא את מי ואיך.

שיתוף
נמנה על המובילים בתחום ההגנה על הפרטיות, המידע האישי, אבטחת המידע וההתגוננות מפני מתקפת סייבר במשפט הישראלי. בנוסף לכך התמחה במקרקעין ומשפט מסחרי ועוסק אף בלשון הרע, זכויות יוצרים, חוזי IT, חתימה אלקטרונית, ליטיגציה מסחרית, התגוננות מפני תובענות ייצוגיות ודיני ספורט. משמש כבורר במסגרת סכסוכים עסקיים בתחום שונים, לרבות בתחום חוזים מסחריים, מקרקעין וספורט. חבר המועצה הציבורית להגנת הפרטיות במשרד המשפטים (2007-2012), יו"ר ועדת הגנת הפרטיות של לשכת עורכי-הדין בישראל (2006-2011), מרכז תחום הפרטיות בלשכה ונציג הלשכה בדיוני הכנסת בתחום הפרטיות, מאגרי מידע והאזנות סתר (2011-2015), חבר ועדת אנגלרד לבחינת השאלות הנוגעות לפרסום פרטים מזהים בפסקי דין והחלטות של בתי משפט (2011-היום). דיין בבית-הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי-הדין (2005-2010). מייסד הועדה למשפט וספורט בלשכת עורכי הדין והראשון שעמד בראשה (2003-2005), ועדה שפרסמה בחודש ספטמבר 2005 את דו"ח דן חי לשינויי חקיקה בתחום הספורט. מחלוצי העוסקים בתחום המשפט והספורט בארץ, תוך ייצוג עשרות רבות של ספורטאים, בעיקר כדורגלנים. מרצה מהחוץ במוסדות אקדמאים בנושא ההגנה על הפרטיות בישראל ודיני ספורט. תחומי עיסוק עיקריים: ייעוץ לבנקים, חברות ביטוח, בתי השקעות, חברות פיננסיות, חברות סלולר וארגוני בריאות בנושאי פרטיות, המידע האישי, אבטחת מידע ומוכנות למתקפת סייבר, כולל ייצוג בפני הרשות למשפט טכנולוגיה ומידע במשרד המשפטים (רמו"ט). ייצוג בהליכים משפטיים בתביעות בנושאי פרטיות, האזנת סתר, נתוני תקשורת, אינטרנט, לשון הרע, מסרים שיווקיים על-פי חוק התקשורת ('ספאם'), זכויות יוצרים וספורט, לרבות בתובענות ייצוגיות. ייצוג בעתירות לבג"ץ, עתירות מנהליות צווי מניעה וצווי עשה. ייעוץ בנושא החתימה האלקטרונית וייצוג בעלי זכויות יוצרים וסימני מסחר בעסקות רישוי והליכים משפטיים. ייצוג ספורטאים בפני אגודות ספורט, התאחדויות ואיגודי ספורט בארץ ובפני הארגונים המרכזים את ענפי הספורט בעולם.